הסכסוך היהודי־ערבי בארץ־ישראל, מאז ראשיתו לפני כמאה ועשרים שנה, זוכה בספר זה להארה חדשה, תוך בחינת התפקיד שמילאה בו אחת הדמויות המרכזיות – דוד בן־גוריון.
במשך ארבעים ושתיים שנה, מ־1921 עד 1963, השנים שבהן כיהן כמנהיג פועלים, כמדינאי ציוני וכראש ממשלתה של מדינת ישראל, הייתה לבן־גוריון השפעה מכרעת על המדיניות כלפי הערבים. מלכתחילה ביקש לעגן את זכות הציונות על ארץ־ישראל לא רק בטיעונים הלקוחים מההיסטוריה או מהמיתוס הלאומי, אלא בטענת החזקה של הציונות על ארץ־ישראל כתנועה צודקת ושוחרת שלום.
טבת בוחן את משנתו הערבית של בן־גוריון על האמונה והתכסיס שבה, מעבר למה שהיה ידוע מתוך נאומים והצהרות פומביות. הוא מעמיק לחקור ביומניו, במכתביו וכן בפרוטוקולים של ישיבות סגורות.
עדות זו מטילה אור חדש על דמותו של בן־גוריון המנהיג, שנחשב לאיש נוקשה ובלתי מתפשר ומתגלה למעשה כפרגמטיסט מובהק, שידע לשלב, לעתים אף בו בזמן, את האידאה והאינטרס, את החתירה לשלום ואת המלחמתיות, לשם השגת מטרתו.
בד בבד מיטיב הספר לבחון מזווית ראייה ייחודית זו את הקמתה של מדינת היהודים ואת המלחמות בין ישראל למדינות ערב שבאו בעקבותיה.
שבתי טבת, חתן פרס ישראל לשנת 2005 – מחבר הביוגרפיה של בן־גוריון קנאת דוד, הוא עמית מחקר באוניברסיטת תל־אביב. בין ספריו: חשופים בצריח, קללת הברכה ומשה דיין.