בשנים האחרונות הולכים ורבים הפרסומים על חשדות לשחיתות בקרב עובדי ציבור, אך למערכת המשפט ולמערכת אכיפת החוק אין מדיניות ברורה נגד שחיתות שלטונית. במקרים רבים אנו עדים למחלוקות המתעוררות בין בתי המשפט ובין הפרקליטות, ואף בקרב ציבור השופטים עצמו. נשאלות שאלות כמו מהי שחיתות שלטונית; אילו מעשים ראויים לתיוג כמושחתים; וכיצד יש לפרש את החוקים שנועדו לתת בידי החברה כלים למאבק בשחיתות.
במרכז אחת המחלוקות המשפטיות והמעשיות החשובות בעניין המאבק הפלילי בשחיתות עומדת העברה הפלילית של מרמה והפרת אמונים, סעיף 248 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. זו העברה שעומדת במרכז פרקיו של ספר זה, המתמקד בחיפוש הדרך היעילה והצודקת ביותר לשימוש במשפט הפלילי לטובת המאבק במקרים של הפרת אמונים של אישי ציבור. ההלכה התקפה היום במשפט הישראלי נקבעה בפסק הדין בעניינו של שמעון שבס, אבל גם לאחר שניתן בעניינו פסק דין בדיון נוסף היא עודנה עמומה.
הנחת היסוד העומדת בבסיסו של ספר זה היא שעברת הפרת אמונים מפורטת, המנוסחת במונחים בהירים, תצמצם את מרווח הפרשנות והאי-ודאות ותייעל בכך את המאבק המשפטי בשחיתות השלטונית בישראל. בהצעת החקיקה המופיעה כאן נכללות קטגוריות אחדות של התנהגות, שכל אחת מהן היא בבחינת הפרת אמונים כאשר היא נעשית בידי עובד ציבור בקשר למילוי תפקידו: פעולה שלטונית בניגוד עניינים, קבלת טובת הנאה אסורה, מרמה ציבורית, שימוש פסול במידע שלטוני ופעולה בניגוד לאינטרס הציבורי. החוק המוצע כאן כולל גם חלופות למצבים המוגדרים 'הפרת אמונים חמורה', וכן הגנות שמטרתן לאזן את החלופות בהצעת החוק ולהעמידן בהיקף הראוי.