אני לא שלך - פרופ' אורלי ליבל

במוקדם או במאוחר, כל אחד ואחת מאיתנו מוצאים את עצמנו נוכח מצב חדש ומטלטל: אדם יקר שחי בקרבתנו הלך לעולמו, איננו עוד בין החיים. במצב כזה, מה יהיה מקומו של אותו אדם לאחר חייו בתוך הסיפור הנמשך של חיינו אנו?

זו אינה שאלה פשוטה. בדרך כלל אין לנו תשובה מן המוכן. ספר זה מבקש להציע גישה כללית כלפי המצב הזה, שבו אדם חי עומד נוכח אדם אחר לאחר חייו.

האחריות למקומו של אדם לאחר חייו מונחת על כתפי החיים אחריו. ביסוד הגישה המוצעת כאן לשאלת היחס אל אדם לאחר חייו, עומד מושג הנוכחות. אדם יכול שלא להיות קיים בין החיים, אבל באותה שעה נוכח בנפשותיהם, במחשבות עליו, ברגשות אליו, במעשים לכבודו.

הספר הזה בא להבהיר ולהסביר את מושג הנוכחות, לשפוך אור על דוגמאות תרבותיות רבות לתפקיד המובלע של מושג הנוכחות בחיינו ולנתח מחדש ביטויים ומנהגים המוכרים לנו מבלי שנבין אותם כראוי, כדוגמת פרידה והתמודדות. בספר יש גם דיון ביקורתי במגמות חברתיות ותרבותיות של השכחת בני־אדם לאחר חייהם והלחץ על שאריהם לצמצם את ביטויי האבלות שלהם.

הבית הפילוסופי הוא אסופת מאמרים המבוססת על סדרת הרצאות שהתקיימה במכון ון ליר. הספר מבקש לבחון מחדש את אחד המושגים הטעונים, הבסיסיים והחמקמקים ביותר בקיום האנושי: הבית. הבית הוא מושא לכמיהה עמוקה, מקום של ביטחון, שייכות ואינטימיות, המרחב שבו אנו אמורים להיות "אצל עצמנו" ולמצוא מנוח. אך כפי שמראים המאמרים בספר – העוסקים בהגותם של פילוסופים בולטים כפרידריך הגל, היינריך היינה, ולטר בנימין, ז'אק דרידה, אדוארד סעיד וג'ודית באטלר – לבית יש גם צד אפל ומסוכן. התשוקה לביתיות ולזהות אחידה ומוגנת עלולה להוביל בהכרח להדרה, לניכור ואף לאלימות קשה כלפי מי שנתפס כזר וכמאיים על השלווה המדומה.

הכותבים בספר נעים בין המטפורי לקונקרטי, בין הפילוסופי לפוליטי, ומציעים קריאה ביקורתית המערערת על התפיסה הרומנטית והשמרנית של הבית כמבצר סגור. הם חושפים את המתח המתמיד בין הרצון להרגיש בבית לבין האתיקה של הגלות והאל-ביתיות; בין הבית הבטוח של הגל לבין העמידה על הסף של בנימין או הגלותיות של סעיד.

הדיון הפילוסופי המוצג בספר אינו מנותק מהמציאות המדממת והכואבת שבה אנו חיים, שבה רבים כל כך נותרו חסרי בית במובן הממשי ביותר, ושבה שאלת הפליטות, ההרס והאובדן הופכת לשאלה דחופה וקיומית. דווקא בעת הזו, הספר מזמין אותנו לחשוב על הבית לא כנחלה בלעדית המקדשת אדנות וכוח, אלא כמרחב של פגיעות משותפת ותלות הדדית. זהו ניסיון אמיץ וחשוב להבין את המחיר הכבד של הכמיהה לבית, ולשאול אם אפשר לכונן תחושת שייכות שאינה כרוכה בהכרח בנישולם ובחורבנם של אחרים.