בארצות החיים - אסתי הלפרין־מימון

טטיאנה אחראית על מתחם שירותי הגברים במרכז המסחרי "נווה צדק". היא מכלה את חייה בניקוי הטינופת שמותירים אחריהם מבקרים שמשתכרים הרבה יותר ממנה; כל זה באמצעות חומרי ניקיון רעילים ומסוכנים. אבל עתה, במשמרת הנוכחית, היא אינה יכולה עוד: "הגיע שתן עד נפש". שני הייטקיסטים זיהמו את השירותים מייד כשסיימה לנקותם (בהיי־טק יש להם מנקות בשכר מינימום, שדואגות לניקיון בזמן שהם תורמים לקהילה), והיא גם מצאה מסמך "סודי ביותר": תלוש משכורת שהשאיר אחריו אחד ההייטקיסטים והוציא אותה מאיזון. באמת, איך אפשר שלא? טטיאנה מחליטה לדרוש צדק ותשובות, וביחד עם שלל דמויות ספרותיות מוכרות מסוגת הבלש האמריקאי (מייק האמר, סם ספייד ואחרים) והאירופאי (גברת מארפל והרקול פוארו), היא יוצאת לברר מדוע משלמים לה כה מעט, למה אף אחד לא סופר אותה, והחשוב מכול: מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב? טטיאנה משוטטת בין סוגות ספרותיות שונות, אוספת בקבוקים מפחים על מנת לקבל את הפיקדון ופוגשת שותפים לדרך, שגם הם, כמוה, רוצים לחיות בחברה שוויונית יותר; חברה שבה אנשים מנקים אחריהם ומשלמים כראוי לעובדות הניקיון.

הטרילוגיה זעם אצור נכתבה מתוך ביקורת על המציאות החברתית הישראלית. זו טרילוגיה קונספטואלית, ושלושת הרומנים אינם קשורים בעלילותיהם זה לזה. כל אחד מהספרים מוקדש להיבט אחר של המציאות הנצלנית והדכאנית: מעמדות, יחסי יהודים-ערבים, ניצול כלכלי, קפיטליזם, מיליטריזם ועוד. זו אינה ספרות פופ, אך הספרים כתובים בצורה מופגנת בסגנון ה-PULP . לעיתים, פרקים שונים כתובים כהומאז' לספרות ולקולנוע של שנות השלושים, השבעים או התשעים. 

אדם רז הוא היסטוריון וחוקר בעקבות – המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רז פרסם ספרים ומאמרים רבים הנוגעים, בין היתר, להיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, לתוכנית הגרעין הישראלית ולתיאוריה פוליטית. מספריו האחרונים בהוצאת פרדס: הדרך לשבעה באוקטובר: בנימין נתניהו, הנצחת הסכסוך והידרדרותה המוסרית של ישראל (2024); הלקסיקון של הברוטליות: מונחים מרכזיים ממלחמת עזה (ביחד עם אסף בונדי, 2025). לאחרונה יצא ספרו Loot: How Israel Stole Palestinian Property  (Verso, 2024). הספר המנקה טטיאנה – סיפורו של סמרטוט מדבר הוא החלק הראשון בטרילוגיית זעם אצור. החלק השני, אנתקאם – אגדת נינג'ה, יצא זה עתה לאור.

הלוואי שהיתה יכולה לברוח לאנשהו. להיות אמא ממש לא מתאים לה, כנראה. כל כך רצתה ילד. הפכה עולמות כדי ללדת. נכון ש"בעצב תלדי בנים", אבל איש לא אומר באמת מה הוא ה"בעצב" הזה. הכאבים של הלידה? לא. היום דפנה יודעת שאלה כאבים ממושכים יותר. כאבים על אובדן החופש. אובדן שאסור לדבר עליו. שקר מוסכם שעובר מדור לדור.

דפנה לא יודעת איך האימהות האחרות עושות את זה: חוזרות לעבוד בבגדים מחויטים ובנעלי עקב; מוסרות את ילדיהן למטפלות המשועממות שבגינה, או למשפחתונים, או לכל אותם מקומות שבהם מפקידים (או מפקירים?) ילדים כדי שיהיה אפשר לחזור לחיים, לקריירה, למעמד. כולן מסביבה עושות את זה, אבל דפנה לא יכולה.

פעם דפנה חלמה על קריירה אקדמית. אבל עכשיו, התזה שהחלה לכתוב על אימהות יהודיות בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה מעלה אבק על שולחן הכתיבה שלה. היא כבר לא שואלת למה התגייסו האימהות לסייע לבריטים במלחמה נגד הנאצים. עכשיו היא יודעת: אחרי  חודשים של האכלות וקימות בלילה ודאגות וכביסות וקיפולים, הקריאה לפעול למען הגשמת החזון של הקמת המדינה  אפשרה לאימהות ההן לעשות מה שדפנה לא יכולה: להימלט מהבכי של תינוקותיהן, מעבודות הבית המאוסות ומחיי נישואים משמימים.

דפנה אולי איבדה עניין בתזה שלה, אבל לא בסיפורים. כשהיא מגלה שגם סבתה, סבתא מאשה, התגייסה לצבא הבריטי, היא מתחילה לנבור בעבר, והשלדים שהיא מוצאת לא רק מאירים את דילמת האימהות שלה באור חדש, אלא גם מתבררים כעניין של חיים ומוות. 

הרגליים של מרלן דיטריך הוא ספרה החמישי של רינה גרינולד.