הלילה הארוך ביותר - אשכול נבו

ביולי ימלאו לי עשרים ושלוש.
הימרתי על מספר במשחק מזל. 
הקוביות הסתחררו. הפסדתי. 
(חנה סנש, בית הכלא בבודפשט, 1944)

ב־1944, קבוצה קטנה של מתנדבים מארץ ישראל, צעירים שנחלצו מאירופה לפני השואה, נשלחה לצנוח ביבשת הכבושה כדי להילחם בנאצים ולהציל יהודים. חלקם לא שבו, אחרים שרדו בדרכים פלאיות. גבורתם חקוקה במיתולוגיה של מדינת ישראל. אבל "צנחני היישוב" הם לא רק מיתוס. הם היו אנשים בשר ודם, סוערים, מהורהרים, תאבי חיים, בעלי עקרונות וחלומות. כל אחד מהם נטש את המקלט השברירי שמצא בארץ וקפץ מהמטוס אל הלא־נודע.

חנה סנש נקרעה בין שאיפותיה האישיות לחיי הקיבוץ; היא לא רצתה להיות פועלת פשוטה. חביבה רייק שברה לבבות ומוסכמות; מעולם לא עִניין אותה מה אמרו עליה. את אנצו סירני אפילו בן־גוריון לא הצליח לעצור; הוא לא הסתפק בתפקיד שיועד לו. וחיים חרמש, הילד הבורגני שנולד מחדש כחלוץ, פירפר במצנח כמו עטלף בעל כנפיים ענקיות ואצר כל פרט כדי שחבריו והוא לא יישָכחו.

הספר לחפש בן אדם, ששמו לקוח ממילות שיר שכתבה חנה סנש, הוא מסע היסטורי, ספרותי ואישי בעקבות הלב הפועם והראש ההומה של הצנחנים היהודים – והשליחות הבלתי־אפשרית שקיבלו על עצמם. ברגישותו הנדירה ובסקרנותו הנועזת מאיר מתי פרידמן את סיפור חייהם ומותם. במסעו בספר, ובמסענו איתו, הוא מגלה מי הם היו באמת, מפענח באמצעותם את ימי ההווה, ומנסה להבין איך, אף על פי שכשלו במשימתם הרשמית, הצליחו בכל זאת לשנות את פני העתיד.

מתי פרידמן הוא עיתונאי וסופר. מחבר רב המכר דלעת, מוצב אחד בלבנון, שנבחר ב־2016 לרשימת הספרים הטובים של ה"ניו יורק טיימס" והאתר "אמזון", מסתערבים, אגדה ישראלית, שזכה בפרס "נתן" לספרות יהודית ובפרסים נוספים, תעלומת הכתר, תחקיר על גורלו של כתב יד עתיק של התנ"ך, שזכה בפרס סמי רוהר לספרות בארה"ב, ומי באש: לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים, שעובד למופע מצליח. ספריו ראו אור בשפות רבות. כתבותיו התפרסמו ב"ניו יורק טיימס", במגזין "אטלנטיק" ובעיתונים נוספים. הוא נולד בקנדה, עלה לישראל בגיל 17 ומתגורר עם משפחתו בירושלים.

במשפחת רוזנבוש תמיד חיו עם המתים. דרכו על גרונם, דיברו מפיהם, היסו את קולותיהם. מתים עלולים להגיד גם את מה שלא מוכרחים לשמוע.

נערה נשלחת מתל אביב של שנות השישים אל הדוד בארגנטינה, להתחיל בחיים חדשים. בעודה במטוס, הדוד לוקה בליבו ומת. בבת אחת היא הופכת לאורחת לא רצויה, ונדרשת - לא בפעם האחרונה - להמציא את עצמה מחדש.

לאחר מותה, בתה הסופרת מחליטה לכתוב את הגרסה שלה לסיפורה של אימהּ: אישה כריזמטית, מבריקה ושבורה מהיסוד. במהרה היא נאלצת לשכוח כל מה שהיא יודעת על כתיבה, כי גם אם הצליחה לכתוב גרסה אחת של האם, ישנן אלף אחרות.

מתצלומים שדהו, מודעות בעיתון וארכיב פנימי, המחברת מותחת קווים אל הבית המחניק בתל אביב, ורשה שלפני המלחמה, בואנוס איירס, קומונה ליד מילאנו, ולבסוף קיבוץ. בין סודות מושתקים ופקעת של אשמה, היא מחפשת את הסיפור שהאם ניסתה לספר אך לא היה מי שיקשיב.

דיוקן עצמי של אימי הוא פורטרט מסחרר, שבו הכתיבה מתפקדת כמעשה אחרון של הצלה. זהו ספר הפרוזה החמישי של יערה שחורי, משוררת וסופרת, זוכת פרס עגנון, והאישי מכל ספריה.