"מה עכשיו? אני אגיד לבעז שאבא לא מרגיש טוב? שאבא צריך לרדת? אחרי כל הנאומים על להתגבר ולא לוותר? הרגשתי כל כך אידיוט. לא בגלל שהבאתי אותו לכאן, אלא בגלל שחשבתי שאני יודע מה זה אומר להתגבר על הגוף. בעז יודע את זה כל יום, ואילו אני רק תייר במציאות שלו."
במשך שנים ביקש נעם שפירא לאמץ את המודל של אביו החזק ולהיות גם הוא הגבר החזק והבטוח, אבא יודע-כול שמוביל אחריו את ילדיו. עולמו הישן נמדד בקילומטרים, ביכולות ניווט, בשירות ביחידה מובחרת, בחוסן ובחריקת שיניים, בהישגים ובטיפוס מתמיד במעלה הסולם הקלאסי של "יותר מהר, יותר גבוה, יותר רחוק ויותר חזק". אבל אז נולד בעז, בנו בכורו. בעז, שנושא עימו תסמונת נדירה המגבילה את יכולתו לתפקד וללכת, מאלץ את נעם לבחון מחדש את האבהות שלו, ולשאול את עצמו שוב מהי באמת גבריות, ואיך נמדד החוסן דווקא כשאין רגליים. במסע משפחתי, שמתחיל בחדר הלידה וממשיך בטיול אתונות ברמת הגולן ובטיפוס משותף אל פסגות האנאפורנה שבנפאל, נעם ובעז מגלים את עצמם ומעיזים להגדיר מחדש את גבולות היכולת האנושית ואת אהבתו הגדולה של אב לבניו.
"אבא של בעז לומד ללכת" הוא חשבון נפש גלוי-לב, שמתחיל בחדרי טיפול ובהתמודדות עם קשיי פיזיותרפיה וערימות בירוקרטיה, ומסתיים בשינוי עמוק של מסלול החיים. זהו סיפור על השברים שמתגלים כשמפסיקים לרוץ, על החברים שנמצאים לצידך דווקא ברגעי חולשה, על חברה שיודעת לשלֵב את השונים ממנה, ועל אהבת-אב שאינה תלויה בדבר. זהו סיפורו של כל מי שמרגיש שהמרוץ ההישגי משכיח ממנו את מי שלא יכול לרוץ, של כל הורה לילד מיוחד, ושל כל הורה שיודע שילדיו – בין אם הם נושאים עימם מגבלה ובין אם לא – הם המורים הגדולים ביותר שלו.
נעם שפירא הוא הנדסאי ואיש חינוך, סגן-אלוף ומפקד יחידה מסווגת במילואים. מתגורר בקיבוץ מירב עם אשתו סגליה, אבא של בעז, כרמי, אלומה, גיל והלל.