המנקה טטיאנה: סיפורו של סמרטוט מדבר

אולי בא לך להזדיין, שני חושבת את המילים שהיא רוצה להגיד לעומר, אבל לא מסוגלת להוציא אותן מהפה. היא מסתכלת עליו, הוא עומד מולה, פלג הגוף העליון שלו חשוף. חלק משערות החזה שלו כבר לבנות, אבל חוץ מזה הוא עדיין נראה כמו שהיה כשהם התחילו לצאת, רזה על סף השדוף. הם בדיוק באמצע החלפת הבגדים לפני השינה. היא עומדת שם בתחתונים, בלי חזייה, עם החולצה ביד. היא בחיים לא תשאל אותו אם הוא רוצה להזדיין, הרי. אין את המילים האלו ביניהם. למעשה, אין ביניהם מילים בכלל.

בלי האפי אנד הוא קולאז' של סיפורים על נשים וגברים שהחליטו לברוח מהחיים שבנו לעצמם בעמל רב: הילה מנהלת רומן עם חבר מהעבודה, יערה עוזבת את הבית ומתחילה חיים חדשים בדירה שכורה, דנה טסה לרומא ליום ההולדת שלה במטרה לשכב עם גבר זר, עמית שוכר דירה לשבוע בתל אביב ויוצא למסע כושל של הגשמת פנטזיות. 

בבסיס הבריחה של הגיבורים עומד רצון אחד: להיות נאהבים. להרגיש שוב, גם אם זה אומר לשרוף את כל מה שהם בנו עד עכשיו. הם מוכנים לבגוד, הם רוצים לבגוד, הם לא יכולים עוד לבגוד בעצמם. בלי האפי אנד הוא אוסף סיפורים על אנשים שגילו בעצמם חוסר, ניסו למלא אותו, אבל הדרך להגשמה לא הביאה שלמות, אלא חיכוך בלתי נמנע עם מה שנשאר מאחור. אלו סיפורים על הפער בין הפנטזיה למציאות, על הפחד לאבד ועל הפחד להישאר עם מה שיש. מתוך הקשבה עמוקה לפרטים ולשברי רגעים, הספר משרטט את המקומות שאליהם אנחנו מגיעים כשאנחנו רודפים אחרי מה שנדמה לנו שאנחנו רוצים, אבל מעולם לא דמיינו איך נרגיש באמת.

אריאל גרייזס, יליד 1975, דוקטור להנדסה ביו־רפואית בהשכלתו, ממציא מיסים לפרנסתו ואוסף סיפורים להנאתו. כתב בעבר, בין השאר, למוסף כלכליסט, בלייזר וטיים אאוט. מתגורר במזכרת בתיה, נשוי ואב לשלושה. בלי האפי אנד הוא ספרו השני.

בשדה בוקר השמש לא שקעה כמעט אף פעם, וכולנו התרוצצנו יחפים ופרועים מהפנימייה לקבר, מהקבר לצוק, והנעורים בערו לנו על העור ורק רצינו להרגיש עוד ועוד מהדבר הזה שלא ידענו לקרוא לו בשם.

לבנים של שדה בוקר היה עתיד בהיר, נהיר, מזהיר. בנים תמיד יודעים לאן הם הולכים. מישהו כבר צייר להם מפה והם רק צריכים לדעת לקרוא אותה.

אבל אנחנו היינו בנות.

פחדנו ושנאנו את עצמנו כמו בנות, ועמדנו בתחתונים מול המראה בחדר שלנו בפנימייה וכל אחת אמרה מה הכי מכוער בה. להיות בת אומר שאת חייבת להיזהר תמיד. כל הזמן.

ספרה הראשון של מיה יסעור הוא טקסט בשל ונפלא ומלא עסיס וטעם. העברית שלה יחפנית ופושטקית וגם אלגנטית ומדויקת. בעדינות ובתשומת לב היא מספרת סיפור אישי מאוד על מקום אחד ועל נערה אחת, אבל באורח פלא מחזירה אותנו, הקוראות והקוראים שלה, אל מה שאולי היו הנעורים שלנו ואולי הוא החלום שלנו על האור היוקד והחושך הסמיך של אז.