ואף על פי כן חינוך לחברה משותפת

לגדול במקום קטן כמו נצרת עילית אומר שאם תמצאי לך נישה מטופשת מספיק כמו אפיית עוגות ארוטיות, אילוף כלבי תצוגה או כתיבת שירים, כנראה תהיי הכי טובה בזה בעיר. בכיתה ח׳, ברגע של שיקול דעת מפוקפק, גילחתי את הראש יחד עם כל הבנים בצופים, ואחר כך אנשים הצביעו עליי ברחוב במשך חצי שנה. בתל אביב הרבה יותר מסובך למשוך תשומת לב. למען השם, אנחנו מארחים פה את כל בוגרי בתי הספר למשחק.

איה כורם נולדה במקום שלא קיים יותר ומאז התמחתה בשלל משימות אפשריות יותר או פחות, כמו למצוא דירה סבירה בתל אביב, להתאהב בבחור הנכון, להילחם בחברת תקליטים (ולנצח), לאסוף צעצועים מהרצפה, לדעת שאת לא הכי יפה כשנוח לך, ולהצטרף לקבוצת אימהות לא אוגרות. וגם לכתוב שירים.

בצודקת איה כורם מתעדת רגעים מחייה בהומור ובגילוי לב ומשרטטת תמונה מבריקה ושובת לב של מישהי שלרוב צודקת, וגם אם לא - יש לה מה להגיד על זה.

בין נסיעות להופעות בוואן שבו תמיד קר מדי או חם מדי, בילוש אחרי אחת החברות של בתה שהשאירה לה גרפיטי על הספה, והסבר די משכנע למה אמרה בעבר שהיא נמשכת אל המיקסר האדום שלה, איה כורם כתבה ספר מהנה במיוחד, שנון ומלא לב על נשיות והורות, קריירה ואהבה, ועל החיים במקום לא יציב ששובר את ליבך אבל גם מחבר אותו מחדש.

בתוך כל אחד מאיתנו פועמים רצונות עמוקים - לאהוב ולהיות נאהבים, שמישהו יבין אותנו, להיות חופשיים, שייכים, בעלי משמעות. אבל לעיתים קרובות אנחנו מדחיקים את הרצונות האלה, מתביישים בהם, או הולכים לאיבוד בין הציפיות החברתיות והקולות הפנימיים.

הפסיכותרפיסטית שרלוט פוקס וובר בוחנת בספר זה את 12 הרצונות המרכזיים שמניעים אותנו, דרך סיפוריהם המרגשים והאמיצים של 12 ממטופליה – ביניהם סאינג, שמשוועת להכרה ולתשומת לב מצד הבוס הקשוח שלה; אליס, שרוצה לחזור ולטעום מהפירות האסורים של ימי רווקותה; או אליוט, שרומן עם גבר מפורסם ונערץ הותיר אותו שבור וחסר אונים – וגם שלה עצמה. 

דרך המסע הזה, ובכתיבה פשוטה ונוגעת ללב, פוקס וובר עוזרת לנו לזהות את מה שאנחנו באמת משתוקקים אליו - לא מה שנדמה לנו שצריך לרצות, או מה שלימדו אותנו לרצות ונותנת לנו את המילים להביע את מאוויינו, בפני עצמנו ובפני העולם.