מָחָר הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַלִּמּוּדִים, אֲבָל יֵטִי מַמָּשׁ לֹא מוּכָנָה.
כְּשֶׁהַבֶּטֶן שֶׁלָּהּ מְלֵאָה בְּפַרְפָּרִים יוֹרְקֵי־אֵשׁ וְהִיא מַרְגִּישָׁה כְּאִלּוּ הִיא בּוֹעֶרֶת מִבִּפְנִים, אַבָּא נוֹתֵן לָהּ עֵצָה: נְשִׁימָה עֲמֻקָּה תַּעֲזֹר לָהּ לִמְצֹא קֹר רוּחַ.
כְּשֶׁיֵּטִי נִכְנֶסֶת סוֹף־סוֹף לְבֵית הַסֵּפֶר, הִיא מְגַלָּה שֶׁגַּם הָעַרְפָּדִים, רוּחוֹת הָרְפָאִים וְחַד־הַקֶּרֶן קְצָת לְחוּצִים – וְכֻלָּם מְחַכִּים לַחֲבֵרָה אַמִּיצָה שֶׁתֹּאמַר: "הַי, אֲנִי יֵטִי".
יֵטִי עוֹד לֹא מוּכָנָה לָלֶכֶת לְבֵית סֵפֶר הוּא סִפּוּר מָתוֹק וְחָכָם עַל הַפַּחַד מִשִּׁנּוּיִים, עַל כּוֹחָהּ שֶׁל נְשִׁימָה עֲמֻקָּה, וְעַל חֲבֵרִים חֲדָשִׁים הַמְּחַכִּים מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת.