דמעות רבות התגלגלו בתולדות עמנו למן חורבן בית המקדש, דרך שנות הגלות הארוכות ועד
ימינו. דמעות של אובדן, של געגוע, של כמיהה לימים טובים יותר. אל מול דמעות אלו מציבים
חכמים תמונה נועזת ומטלטלת לא פחות: גם הקדוש ברוך הוא בוכה. גם הוא אבל על חורבן
ביתו ועל ריחוק בניו.
על מה בוכה הקב"ה? מי מבקש למנוע ממנו את הבכי ומדוע? מדוע בוחרים חז"ל להשתמש
בדימוי מפתיע כל כך, ואולי אף חתרני, של האל הבוכה?
כשהשמיים בכו מתמקד בדרשות חז"ל המתארות את בכיו של הקב"ה, את צערו ואת אבלו
לאחר החורבן. בדרשות מפתיעות, כנות ורגישות מציירים חז"ל עבורנו תיאולוגיה אחרת של
שבר, כזו הרואה את הכאב ומבקשת את ריפויו, המכירה בריחוק וכמהה לקרבה, וכזו שאינה
מותירה את האדם בודד בצערו.
בשפה קולחת וביד אמן מגלפת ד"ר אחינעם יעקבס את המשמעויות הדתיות, הפסיכולוגיות
והרעיוניות מתוך אוסף הדרשות המתארות את בכיו של האלוהים. לראשונה היא מראה כיצד הן
עומדות בלב ליבו של פרויקט השיקום הרוחני שטוו חז"ל לאחר החורבן.
הקוראים מוזמנים להצטרף למפגש הדרמטי בין דמעות של מטה לדמעות של מעלה, לרקום יחד
עם חז"ל שפה אמונית של קשר וקרבה הדדיים בין האל לאדם, ולצעוד בעדינות ובאומץ בדרך
העוברת בתוך האבל ומוצאת נחמה.
ד"ר אחינועם יעקבס מלמדת בבית המדרש לנשים במגדל עז ובמכללת הרצוג ועמיתת תוכנית
'כתבוני' בבית המדרש לנשים 'מתן'.