לא תמיד הסתכלתי. ראשית, מפני שלא ידעתי לאן צריך להסתכל.
תלמה אדמון לא חדלה להאמין שיהיה פה טוב, גם כשנהיה רק רע יותר. גם כשהסרטן שפלש לגופה סירב להניח לה, לא מפסיק לייסר. במסגרת ארגון זכויות האדם "מסתכלים לכיבוש בעיניים" היא נלחמה בעד השלום, למען שחרור החטופים ועצירת פשעי המלחמה ברצועת עזה ונגד הכיבוש ועוולותיו. כשלא יכלה עוד לצאת לשטח, נותר ברשותה כלי הנשק היעיל ביותר שלה שליווה אותה תמיד, הכתיבה.
והיא כתבה את היום־יום. מעדויות על פשעי הכיבוש, ספוגות תסכול וזעם, דרך רגעי הכאב והחמלה בבית החולים. אך גם על הימים בבית, הבת נועה, הכמיהה אל אירופה המעטירה, האהבה, הייסורים וקול טִפוף הגשם על הכביש המהיר. היא גם חזרה אל הספר שהחלה לכתוב לבקשת אביה, ישראל גורלניק, שלא הספיקה לסיים.
בדרכה הייחודית, העזה, הנוקבת, תלמה הייתה תמיד קשובה לטבע שאהבה כל כך, ולטבע האדם, הנפלא והנורא.
תלמה אדמון, עיתונאית וסופרת (נועה כבר גרה כאן, אגמים, בוקר ראשון באירופה, בלגור), הלכה לעולמה בקיץ 2025. פרקי סיום הוא ספרה האחרון.