ניסיתי לנתח זאת כל חיי. למה אני בורחת אל אולמות חשוכים, רוחשי תאורה וקהל; אל סיפורי אגדות וכלי נגינה עתיקים; אל מחברות. למה זה מתערבב עם עוגות ואגרטלים, עם מלחינים גרמנים זועפים וסיוטי לילה; עם גלים מתנפצים, עם שקט. אולי כך אני מתקרבת לדרך בה אני חווה את החיים בחיים. הלוואי שיכולתי לצפות בנטפליקס, לנסוע באוטובוס, לבשל מרק או להכין עוגה בלי להרגיש את הקצוות של כל השברים; בלי לדמיין שעוד רגע נפער בי חור ודרכו הגל סוף סוף מתנפץ.
ממה עשויה בדידות?
בין מרחבים חשוכים, נקודות מתות ושטחים עירומים עצומים שהעין היום־יומית לא מבחינה בהם, מבצעת המספרת מרדף אחר שוליה המתפוגגים של הבדידות. בתעופה על כנפי דדלוס שנבנו בשיעור מדעים, מעל עמקים רוחשי מפלצות מיתיות; בצלילה אל מרחבי הגוף הנעלם, כשקווי המתאר של הלב, הנשבר שוב ושוב ומודבק בדבק מוזהב, משמשים כמפת הדרכים.
על דברים מתפוגגים, ספר הביכורים של עדי גל־שטרן, נכתב במשך עשור כקובץ היברידי בהשראת כתביה של נורית זרחי, והוא נע בין מסה, שירה ופרוזה. את כתיבתו ליווה הסופר שמעון אדף.