לא רק גיהאד - רון שחם

גם אם לפעמים אנחנו מרגישים חסרי כוח, האמת היא שיש לנו יותר כוח מכפי שאנחנו נוטים להאמין.

לעתים קרובות אנו מניחים שהכוח מגיע לאלה בעלי הקול הרם ביותר או הנוכחות הסמכותית ביותר, אבל רוב מה שלימדו אותנו על כוח – איך הוא נראה, איך הוא פועל, ולמי הוא שייך – פשוט לא נכון.

לשחק בכוח, המבוסס על 20 שנות מחקר מדעי, מציע פרספקטיבה חדשנית ועמוקה על כוח ככלי נגיש ודינמי שאפשר ללמוד אותו ולגייס אותו לטובתנו. כוח אינו מוגבל לדרגים הגבוהים או לבעלי התארים. הוא מתקיים בכל מערכת יחסים, בכל אינטראקציה. הוא אינו רק עניין של היררכיה – אלא תוצאה של הצורך שלנו באחרים, של אמון והשפעה הדדית. ובפשטות, כוח הוא היכולת לשלוט במה שיקרה לאחרים כי הם זקוקים לנו למשהו. הוא נובע מן ההקשר, לא מאישיות.

דברה גרונפלד, הפרופסורית לפסיכולוגיה, מראה מדוע דווקא ההבנה שהכוח הוא משחק תפקידים יכולה להפוך אותנו לאנשים בעלי עוצמה אמיתית. היא מציעה להפסיק לחשוש מהבמה, ללמוד מתי לעלות אליה בביטחון (הבלטת הכוח) ומתי דווקא נכון לפנות מקום, להקשיב, ולפעול בעדינות (הצנעת הכוח).

לשחק בכוח מעניק כלים מעשיים להתמודדות עם כוח – בעבודה, בבית או מול עצמנו – ומלמד איך להשתמש בו כדי להגן על עצמנו ולהגיע להישגים, לגייס בעלי ברית, להתמודד עם בריונים ולגלם את הדמות הנכונה בכל סיטואציה. הוא מדבר אל מי שרוצה להשפיע, ומעוניין לעשות זאת בצורה אותנטית ואפקטיבית. כי כוח הוא לא תכונה אישית – הוא תפקיד שאנחנו מגלמים בסיפור של מישהו אחר.

דברה גרונפלד היא פסיכולוגית חברתית ופרופסורית בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת סטנפורד. עבודתה המחקרית התפרסמה בכתבי עת מדעיים, ב־The Wall Street Journal, ב־The New Yorker, ב־O: The Oprah Magazine וב־The Washington Post.

"ספר חכם ומתאים לזמננו על שימוש בכוח בחיי היום־יום – וחשוב לא פחות, על איך לא להשתמש בו". – דניאל גילברט, פסיכולוג באוניברסיטת הרווארד ומחבר להיתקל באושר (בעברית בהוצאת מטר)

70 שנה מלאו ל"מבצע קדש" - המבחן הראשון של צה"ל ומפקדיו בלחימה רבתי מאז מלחמת העצמאות. שלא כמו ב-1948, היו הפעם כל המפקדים ישראלים, התוכניות הוכנו על ידי קצינים ישראלים והביצוע היה של לוחמים ישראלים.

עד שנת 1955, הפעיל חיל האויר מטוסי בוכנה למשימות קרב ותקיפה. בשנת 1953 נכנסו לשרות מטוסי הסילון הראשונים ושנתיים אחר כך החל "העידן הצרפתי" עת נרכשו מטוסי אורגן ואחריהם מיסטר- שניהם מתוצרת דאסו.

חיל האויר לא היה מוכן למלחמה. מבין 61 מטוסי המיסטר החדשים שנרכשו רק 16 עד 19 היו בכשרות מבצעית. הם סבלו מבעיות בחימושם- ויכלו לשאת רק תותחים - הפצצות והרקטות נשארו במחסנים. מספרם של הטייסים שהיו בעלי כשרות מבצעית היה קטן- רק שמונה טייסים צברו יותר מתריסר שעות על המטוס החדש, או על מטוס האורגן שהגיע כשנה לפני כן. חיל האויר נאלץ לסמוך על קומץ מטוסי סילון ובעיקר מטוסי בוכנה, שאריות של מלחמת העולם השניה.

המלחמה פרצה באוקטובר 1956. לישראל היו סיבות משלה לפתוח במלחמה נגד מצרים, בעקבות פשיטות הפידאין ששיבשו את החיים בארץ, והסגר הימי שהוטל על מפרץ אילת. אחרי החלטת נשיא מצרים להלאים את תעלת סואץ, החליטו בריטניה וצרפת, לכבוש את איזור התעלה ולהשתלט עליה. ישראל חברה לתוכניתן של שתי המעצמות, וזכתה בעקבות כך לאספקת ציוד- טנקים, מטוסים וכלי מלחמה אחרים בכמויות גדולות. בין 29 באוקטובר ועד 2 בנובמבר כבשו כוחות צה"ל את חצי האי סיני, כולל רצועת עזה ושארם א שייח. המבחן היה קשה, ותבע התגייסות של כל העם. בעקבות לחץ של ממשל עוין בארה"ב, ואיומים של ברית המועצות, נאלצה ישראל לוותר על השטח שנכבש, אולם בעקבות הישגיה במלחמה, השתחררה מהסגר על מפרץ אילת וטרור הפידאין מרצועת עזה.

במשך השנים הבאות נערכה התארגנות מחודשת של הצבא, וחיל האויר נכנס לעידן המטוסים העל-קוליים וארוכי-הטווח. זהו סיפורה של המלחמה במבצע קדש.