כיצד התחולל השינוי בחשיבה ובפרקטיקה הטיפולית, מ"פסיכולוגיה של אדם אחד" ל"פסיכולוגיה של שני אנשים"? זוהי שאלה מרכזית בספרו של הפסיכואנליטיקאי הניו-יורקי לואיס ארון שנקרא במקורו A meeting of minds. מה עורר את המודעות להשפעה ההדדית בין מטפל למטופל? איך הפך רעיון האינטרסובייקטיביות לאבן פינה בהמשגת הטיפול הדינמי?
ארון, המתבסס על ידע תאורטי, היסטורי ותרבותי נרחב, בודק את תולדות השינוי בשני מישורים: סיפור התגבשותה בניו יורק של הקבוצה שבחרה לעצמה את השם "פסיכואנליטיקאים התייחסותיים" (relational) ובדיקת מקורות ההשראה המוקדמים יותר להתפתחות זו בעבודתם של פרנצי, ראנק, סליבן, ראקר, בובר, ויניקוט, קוהוט ורבים אחרים. הוא מבהיר גם את השפעתם החיונית של הפמיניזם בן זמננו ושל האתגר הפוסט-מודרני, השולל את היומרה לגילויה של אמת אובייקטיבית חד-משמעית.
ארון מתעמק, בעזרת דוגמאות קליניות מאירות עיניים מעבודתו ומעבודתם של מחברים נוספים, בכמה רבדים בדינמיקה של תהליך הטיפול: כיצד חווה המטופל את הסובייקטיביות של המטפל, שנוכחת בחדר גם אם ישתדל המטפל כמיטב יכולתו להישאר "מסך חלק" ותו לא; אופן התבטאותה של סובייקטיביות זו דווקא בכלי הטיפולי הקלאסי המובהק, הפירוש הפסיכואנליטי; מקומן של מטרות טיפוליות כמו פיתוח יחסים טובים עם הזולת וגיבוש האוטונומיה של הפרט - ואם יש סטירה בין מטרות אלה; מתי מבהירים מושגים כמו מימוש בפעולה (enactment) והזדהות השלכתית את מהות האינטראקציה בדיאדה הטיפולית, ומתי הם עלולים דווקא לערפל אותה; השפעת הקונפליקט הבלתי נמנע של המטפל סביב הרצון להכיר את המטופל וסביב הרצון שהמטופל יכיר אותו; והדיאלקטיקה בין הגילוי העצמי הלא מודע של המטפל, המתרחש מאליו ללא הרף, לחשיפה העצמית היזומה של רגשותיו, שהוא יכול לבחור בה או להימנע ממנה.