כולנו ראינו את הסוף הטוב. את החיבוק שהיה לרגע אחד תמונת ניצחון. מה שלא ראינו זה את מה שקורה כשהמצלמות כבות, האיחוד נגמר וצריך ללמוד מחדש איך לחיות יחד.
אלי־ה שרד במנהרות החמאס כשהוא משוכנע לכל אורך הדרך שזיו נרצחה בטבח. זיו, שנפצעה והצליחה לשרוד את מיגונית המוות, נלחמה מאז אותו יום בכל כוחה להשיב הביתה את האיש שהיא אוהבת. במשך 505 ימים כל אחד מהם ניהל מלחמה אחרת.
כשסוף־סוף נפגשו, הם גילו שלא רק הזמן הפריד ביניהם. אלי־ה חזר מהשבי עם טראומה עמוקה ועם צלקות שאיש אינו רואה. זיו חזרה ממאבק בלתי פוסק להשבתו, ששינה גם אותה, לצד ההתמודדות עם הטראומה שהיא נושאת מאז שבעה באוקטובר.
כל אחד מהם נשא כאב אחר, פחדים אחרים וזיכרונות שאי־אפשר פשוט להשאיר מאחור.
הם גילו שהשחרור מהשבי היה רק תחילתו של המסע האמיתי.
איך בונים מחדש זוגיות כשכל אחד חי חיים אחרים לחלוטין במשך זמן רב כל כך? כיצד מחזירים את האמון, הקרבה והאינטימיות כשבנפש עדיין מתחוללת מלחמה? ואיך לומדים לאהוב מחדש, כשגם האהוב וגם האהובה כבר אינם אותם האנשים שהיו?
בספרם המשותף הראשון, עיישה, זיו עבוד ואלי־ה כהן מספרים בכנות ובאומץ על רגעי השבר, על הטיפולים, על הוויכוחים, על התקווה, על הבחירה היומיומית להמשיך יחד ועל הדרך הארוכה שהובילה אותם מן המנהרות אל החופה.
עיישה הוא ספר על אהבה גדולה ששרדה 505 ימים של חושך, על זוגיות שנבחנה עד קצה גבול היכולת האנושית, על האפשרות לצמוח גם מתוך השבר ועל הבחירה לדבוק בחיים גם כשהעבר אינו מרפה.