בשבעת המאמרים הכלולים בספר זה מערער פרופ' יגאל עילם על עמדות יסוד ומפריך כמה מן המיתוסים המושרשים היטב בהיסטוריה היהודית והציונית שלנו. היחס בין הציונות ליהדות ההיסטורית ובין הציונות למדינת ישראל, טוען המחבר, אינו כה פשוט וחלק כפי שנוטים להציג אותו: קיימת סתירה מהותית בין הציונות ליהדות ההיסטורית, ומנגד - אין הציונות יכולה להכיל את מלוא ההוויה הישראלית, הממלכתית, שהיא הוויה מורכבת ופתוחה הרבה יותר מזו המיוצגת על ידי החזון הציוני.
המחבר עושה חשבון נוקב עם הדרך היהודית בהיסטוריה. היהדות מראשית דרכה אימצה רעיון עוועוים, שבידל אותה משאר העמים, פסל את הצורך בקיום ממלכתי דן אותה לחיי גלות ולסבל מתמשך. היהדות ההיסטורית, היהדות כאומת דת, התקיימה במשך 2,500 שנות גולה, לא למרות הגולה, כי אם באמצעות הגולה.
המחבר תוקף את הנטייה הרווחת בקרב ההיסטוריונים הישראלים לקשור כתרים דמיוניים לראשו של דוד בן גוריון כמעט בכל עניין וסוגיה הקשורים בתקומת מדינת ישראל. בן גוריון עצמו לא נזקק לכתרים אלה, אבל ההיסטוריונים כנראה נזקקו להם כדי להשיג שליטה מדומה על החומר ההיסטורי.
במאמר בפותח מנסה המחבר להציג סקירה מאוזנת ככל האפשר של הסכסוך הישראלי-ערבי ושל הישגיה של מדינת ישראל בשישים שנותיה הראשונות. התמונה המתקבלת טומנת בחובה מסר אופטימי למרות הכל. בהקדמה לספר מצביע המחבר על המשמעות האמתית שיש לייחס לדעתו הן להופעת הציונות והן לקיומה של מדינת ישראל.