"כל המשפחות המאושרות אומללות – כל אחת בדרכה־שלה", מסכם ירון אשכנזי, המספר־הגיבור של רומאן קצר זה, את המצב המשפחתי שבמרכזו. שַׁבשֶׁבֶת "היחדיו הנדיר" של השלישייה הגרוסמנית – שבספר זה היא אב־אם־ילד – היא אולי המוקצנת והבוטה שבכל השלישיות שהכרנו בספריו. לְיָרון היתה כבר כילד הסתכלות של מספר־לעתיד, הלומד את אביו ואמו במשפחתם יוצאת־הדופן, שבה "נפשו העכורה, הפתלתוּלה" של האב "הסתבכה לבלי־הַתר בנפשה הַבְּהירה" של האם.
כשירון היה כבן חמש־עשרה נעצר אביו והועמד למשפט ממושך, התופס את חזית העלילה של החלק הראשון. האב מואשם בתרגיל־עוקץ שבו רוקן מחסכונותיהם קורבנות לרוב. הבן והאם, שהתובעים הזועמים ושואפי הנקם לא מניחים להם, מגיעים יום־יום לבית־המשפט, ובהשראת הפרספקטיבה העכשווית הולכים וצפים אצלם סיפורים מתוקנים של העבר ושל הדמות שהאב היטיב להסתיר כל השנים. מול עיניה של האֵם מתרסק "מפעל חייה", פרויקט "הבעל" שטרחה עליו בעשרים שנות נישואים.
עם כניסתו של האב לשש־עשרה שנות מאסר הוא קורא אל בנו, "לא הייתי!" ומדיר אותו לאורך השנים מכל קשר אתו. אך לבסוף מביא אותם מהלך חריג למצוא את עצמם בכפיפה אחת, והבן – עכשיו בן שלושים־ומשהו – מגלה עובדות ההופכות את אביו למנוגד קוטבית לכל מה שידע עליו. המהפך עוצר־הנשימה שמתחולל בספר לא רק שולח לחווֹת אחרת את האב ולעבות את דמותו, אלא אף מאלץ לשוב אל חלקו הראשון של הרומאן ולשנות כליל את הבנתם של הפרטים המרכזיים. התהפכות כה דרסטית היא חסרת תקדים בקורפוס יצירותיו של גרוסמן.
ירון אשכנזי כותב את הספר בגוף ראשון שנים רבות מאוד לאחר המשפט והמאסר. לפרקים הוא גם עובר להיות מספר כל־יודע בגוף שלישי, המנחש עובדות וממציאן. אבל את נקודת־הראות הפנוראמית של זמן הכתיבה הוא מבטא רק בהבלחות קצרות; במרקם המהפנט של שאר הספר הוא מטמיע את ידיעתו והבנתו של הילד, הנער והאיש הצעיר בזמן אמת.
דמויות הספר אינן נענות לתפיסות מלכדות של זהות. הן מלאות סתירות