שירתה של דפנה דרוקר נכתבת כאילו על נייר הסופג את הרגש מן העולם ומבדיל אותו מהרעש הגדול. במילים רכות ובגילוי לב היא מדברת את הכאב הפרטי והכמיהה לאהבה, ובאותה חמלה וענווה היא מספרת על האדמה הבוערת סביבה.
מתחושת העקירות הגדולה ועד הבדידות האנושית הפשוטה בחדרים, דרוקר מציבה מולנו מראה לירית. היא כותבת עלינו כפרטים, כמו גם על יופיה של החברה האנושית. בספר שיריה השלישי דרוקר מגביהה מעל השורות ומיטלטלת בין חרדה לתקווה. היא לא רק מי שיושבת, רואה ורושמת. הכול עובר דרכה, ונברא מחדש כשירה.