כבר עשרות שנים שהממלכתיות נתפסת כמושג מלַכּד, קריאה להתעלות מעל חילוקי דעות, להציב את הכלל לפני המגזר ולדבר בשם מכנה משותף רחב. אבל מבט מחודש בשנותיה הראשונות של המדינה חושף שהכוונה המקורית הייתה שונה: דוד בן־גוריון לא התייחס אל הממלכתיות רק כיעד נכסף או אידיאל של אחדות לאומית וגם לא ראה בה דרך לברוח מוויכוחים או להשתיקם, אלא מסגרת פוליטית ורעיונית שבתוכה אפשר לנהל את הדיון הנוקב בשאלה מה נכון לחברה הישראלית המתהווה.
בן־גוריון והאחרים צולל אל המאמרים שפרסם ראש הממשלה הראשון באחד המקורות המרכזיים אך הפחות מוכרים להבנת חזונו – שנתוני הממשלה. בטקסטים אלה, שנועדו לגבש את עולם הערכים של הקולקטיב הצעיר, ניהל בן־גוריון פולמוס מתמשך, ולעיתים קרובות פטרוני, עם מי שסימנו בעיניו את האתגר הגדול ללכידות הלאומית: החברה החרדית, העולים החדשים, ערביי הארץ ויהודי התפוצות.
קריאה מקורית זו מלמדת כי הממלכתיות שעיצב בן־גוריון אומנם דחקה את האחרים לשוליים, אבל בה בעת תבעה מהאליטה הציונית־הישראלית להרחיב את גבולות הלאום ולקלוט לתוכו את כל מי שהיו מוכנים להפוך לאזרחים פעילים ולקבל על עצמם את האתוס המדינתי המכונן.
בימים אלה של קיטוב עמוק ושיח פשטני על אחדות, הספר מזמין אותנו לחשיבה אחרת על ממלכתיות – כזו שאינה מסתפקת בשאלה כיצד לא נתפרק לנוכח מחלוקות חריפות ומשמשת זירה תוססת שבה רבים לא על טובת קבוצה זו או אחרת, אלא למען הציבור כולו.