"אָח, כַּמָּה נֶחְמָד הָיָה בָּאָבִיב!" אָמַר הַדֹּב בְּשִׂמְחָה. הוּא הִתְיַשֵּׁב בַּכְּנִיסָה לַמְּאוּרָה שֶׁלּוֹ, וְשֶׁלֶג הֵחֵל לָרֶדֶת.
"מָה כָּל כָּךְ נֶחְמָד בָּאָבִיב?" שָׁאֲלָה אַרְנֶבֶת הַשֶּׁלֶג.
צֶמֶד חֲבֵרִים מְשׂוֹחֲחִים עַל יָפְיָן שֶׁל עוֹנוֹת הַשָּׁנָה, כִּי בְּכָל זְמַן יֵשׁ מַשֶּׁהוּ נֶהֱדָר לַעֲשׂוֹת! אֲבָל הַדֹּב חוֹזֵר וְטוֹעֵן שֶׁהֲכִי כֵּיף בַּחֹרֶף. מַדּוּעַ? מָה מְיֻחָד כָּל כָּךְ דַּוְקָא בַּחֹרֶף? וְכֵיצַד תָּגִיב אַרְנֶבֶת הַשֶּׁלֶג עַל הַתְּשׁוּבָה הַמַּפְתִּיעָה?
סֵפֶר הַבִּכּוּרִים שׁוֹבֵה הַלֵּב שֶׁל הִלָּה רוֹזִילְיוֹ כְּסוֹפֶרֶת-מְאַיֶּרֶת, חוֹגֵג אֶת הַיֹּפִי הַגָּלוּם בַּחֲבֵרוּת וּבָעוֹלָם הַסּוֹבֵב אוֹתָנוּ.