"הצעתי למטופלת פירוש שלפיו הדבר החשוב ביותר לגביה הוא לזקוף את ראשה בבטחה כששתי רגליה נטועות איתנות באדמה. כתגובה סיפרה שמאז ומתמיד לא עלה בידה לבצע סלטה – קפיצה תוך גלגול באוויר – למרות ניסיונותיה הנואשים. שאלתי אותה: 'והיום?' בתגובה קמה המטופלת מן הספה ולתדהמתה הרבה ביצעה סלטה מושלמת ללא כל קושי."
דוגמה זו ממחישה את רוחו של הספר, The Basic Fault, שהוא חוליה מרכזית בהתפתחותם של מודלים פסיכואנליטיים המדגישים יחסי אובייקט, תהליכים אינטרסובייקטיביים ואת הצורך של העצמי בהכרה. "כל האירועים המובילים לשינוי", טוען כאן מיכאל באלינט (1896-1970) "מתרחשים בסופו של דבר בין שני אנשים, ולא בתוך אחד מהם".
באלינט מתריע שטיפול המדגיש פירושים לא יעזור למטופלים המתמודדים עם חוויות ראשוניות טראומטיות, שיצרו "שבר בסיסי" בנפשם. איתם יש לגשר על תהום, ולחפש "מה שמצוי מעבר למחוזות המילים". הוא שולל הן את רעיון הנרקיסיזם הראשוני של פרויד והן את אמונתה של קליין בשנאה ראשונית. הוא ביקורתי גם כלפי מורו פרנצי ועמיתו ויניקוט, שלדבריו "האקספרימנט הגדול" שלהם, הנשען על סיפוק צרכים רגרסיביים, עלול להסתיים באכזבה. בכתיבתו הבהירה מפתח באלינט מושגים מרכזיים כמו ההבחנה בין רגרסיה שפירה לממאירה, ההבדל בין אוקנופילים (הנצמדים לאובייקט) לפילובטים (הרואים בו מכשול) והאפשרות להתחלה חדשה הצומחת מתוך חוויית הטיפול.