הסיפור, שעובדות ודמיון נשזרים בו לפסיפס מרתק מחיי הקמפוס התל אביבי ומעבר לו, מציג את מוצאות רקטור האוניברסיטה דן בוכבינדר ואת יחסיו עם עדנה, האישה שליוותה אותו בפרקי חייו השונים, עד להופעתה של דמות מסתורית מאנגליה. רבים בקמפוס ואף מחוצה לו ידעו את הדברים, אך לא במלואם, חסרו פרטים חשובים. הדרך הטובה והאמינה להשלמת הפסיפס הייתה לאפשר למְספֵּר ולמי שחוו את הדברים לשטוח את נקודות המבט האישיות שלהם. גם אז אין כמסתבר ערובה לכך שהתמונה השלמה תצטייר ותעמוד מאליה.
זה הרומן השלישי פרי עטו של אהרן (רוני) שי, היסטוריון, סופר ורקטור אוניברסיטת תל אביב לשעבר. קדמו לו "בנהזר" ו"מאנו היא קראה לו" וכן שמונה ספרי היסטוריה על סין החדשה, מקומה בזירה הבינלאומית ויחסיה עם ישראל.
"מרתק, כובש לב, מטלטל. לא יכולתי להניח את כתב היד מידי, בדוי ואמיתי כאחד. נהדר. תבורך". חיים באר
"כתב היד תפס אותי בעוצמה רבה ולא אִפשר לי להתנתק ממנו עד שסיימתי לקרוא אותו ברצף, מרותק לפיתולי העלילה הבדיונית, המתובלים בחוויות אינטלקטואליות וניהוליות…" נשיא האוניברסיטה הפתוחה לשעבר, קובי מצר
אהרן (רוני) שי, בן למשפחה ירושלמית ותיקה שמקורה בעיר העתיקה, הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב, היה חוקר ומרצה בחוג להיסטוריה כללית ואף עמד בראשו. בד בבד ייסד את החוג ללימודי מזרח אסיה. בשנה השלושים ושבע לעבודתו כפרופסור באוניברסיטה, בעודו מתכנן לפרטיה את פרישתו הקרֵבה, נבחר לתפקיד האקדמי הרם – רקטור האוניברסיטה. בתפקידו זה נחשף לא רק לפקולטה למדעי הרוח ואנשיה, אלא לכל עשרות חוגי האוניברסיטה האחרים ולצוות הניהולי של המוסד. במסגרת תפקידו ביקר בבנייני הקמפוס הומי האדם, בסדנאות ובמעבדות, וחווה המצאות פורצות דרך ופטנטים מרשימים של עמיתים. עם זאת, היה מעורב בפרשיות פחות מלבבות שלימדוהו עוד ועוד על טבע האדם, צדדיו החזקים וחולשותיו כאחד.
עם סיום כהונתו כרקטור האוניברסיטה התלבט אם לפרסם יומן על חוויותיו וניסיונו הייחודי או שמא לחבר רומן בהשראת יומנו שיעניק לו חירות גמורה לבטא גם תחושות אישיות ופרטים ביוגרפיים כמוסים.