ההופעה המחודשת של הרומאן "בית חפץ" היא 'גילוי' של אחד הרומאנים המצויינים והמפתיעים של הספרות העברית, ושל סופר שכוח. "בית חפץ" נכתב בירושלים בשנים 1939-1930, אך ראה אור רק אחרי מלחמת תש"ח, ב1951-. הנוסח המופיע כאן ערוך-מחדש ע"י מנחם פרי. כמו "חיי נישואים" של פוגל - אף הוא רומאן יוצא-דופן בנוף הספרות העברית - "בית חפץ" הוא רומאן `אירופאי` מאוד (כביכול, רומאן `סנסציוני` צרפתי, או סקנדינבי), למרות שהוא מתרחש בירושלים של לפני מלחמת-העולם הראשונה, נמצא כאן מישתים וארוחות לכמקום-וזמן של מיפגשים חברתיים-רומנטיים), התאהבויות, חיזורים, בגידות וגירושים, נגינות רומנטיות בפסנתר, בגדי משי, זרועות מלבינות מתוך שמלות קטיפה שחורות, גברים מתחרים על לב נשים, סירוף והתאבדות, ו'אביר טירולי על סוס', ו'נסיך ברונזה', ו'משרתים' ו'ארמונות', ומסחר בינלאומי באופיום, ו'אינדיאנים', ואפילו רחשושים לסביים. העולם של "בית חפץ" הוא עולם של נשים תקיפות ודומיננטיות. השולטות ומנהלות את העניינים. מול גברים רכרוכיים. פאסיביים. רפי-אונים (ששניים מהם מתעסקים בבובות); והוא גם עולם `פמיניסטי` של אמהות נצחניות וגברתניות, המוליכות את המעשים וטווות את חוסי האינטריגות; נחמה חפץ האשכנזיה, המנהלת את חיי בעלה הספרדי ואת כל ענייני העדות הספרדיות, ובעיקר את חיי הדור הצעיר. בנותיה וחתניה, מזווגת ומפרידה ומזווגת אחרת; שרה חיון ה``הודית``. שהיא תלמיד חכם המתחרה ברבנים: ומתילדה בלאט, בעלת-הפנסיון היקית, אבל כמתכנת עלילות `כל יכולה` (`הסופר` המעשי של החיים) - נחמה חפץ גם אחוזת-אימה מפני הנפילה הצפויה, שאכן בוא תבוא. "בית חפץ" הוא, בעומקו, בעצם רומאן אירוני, סרקסטי, על שורת. מיתוסים רומאנטיים - `האופיומים` של המציאות - שגם `האדם העברי החדש` והתקומה הציונית הוא אחד מהם. וכשבאה המציאות התהומית (מול החיים כמין אגדה מתוכננת) - גם היא נראית, באופן אירוני, כאינטריגה `דיסקטיבית`, כסיפור יותר מסיפור. ההתחדשות, החירות וזקיפות הקומה, שהכל חותרים אליהן, מובלים לבסוף אל הקריסה הבלתי-נמנעת.