“הו לב קטן ונפחד, התרומם־נא והתנשא.
האזן לנשימת העולם ולקול קריאתו הקדמונית של היקום.
התרומם־נא מעל לעוני ולסבל, מעל חבלי־כאבך וסבכי־הנפש,
עורה, האזן לקול תפילות רבות. העלה קורבן”.
“בנפול עלַי מורא שמים", חלקה הראשון של הטרילוגיה "פני עצמי" מאת המשורר יחזקאל נפשי, מגוללת את סיפורו של נער הנולד עם מום נדיר בגופו, נפלט ממסגרות של בית־הספר ומשפחה, ונאלץ לחוות את תקופת הילדוּת והנערות כמתבונן מן הצד. עד אשר בגיל 18 לאחר שמסרבים לגייסו' הוא גומר אומר בלבו להיכנס לסדרת ניתוחים ולאחריהם להפוך אולי ל”אחד האדם”.
סדרת הניתוחים אורכת כשנתיים בקירוב, ומביאה אותו עד סף הייאוש, הן הפיזי והן הגופני, וזאת בעוד האנשים עמם גדל בדיוק מתחילים את חייהם. לאחר מכן הוא מחליט “לפצות עצמו” ויוצא למסע חובק עולם בין יבשות, הרפתקאות, גילויים וחוויות מיניות, נפשיות ורליגיוזיות, שלבסוף מבהירים לו היטב מהו מקומו בחברה האנושית, ובעצם ביקום כולו. לכל אורך המסע אנו נחשפים לנפש ספרותית יוצאת דופן ובלתי מתפשרת, המוצאת את פיסות אושרה המועט בספרים ובכתבי תיאולוגיה, בשירה ובפרוזה, ביצירה, ומנהלת קונפליקט תמידי בין המילים לחיים עצמם, בין נטייתה הטבעית להתבודדות וסגפנות, אל מול הצורך לקחת חלק בחברה האנושית ולחוות את החיים כפי שמצופה.
"פני עצמי הוא סיפור חיים מכמיר־לב, יוצא מגדר הרגיל, המספק רגעי כתיבה עזים וכנות המותירה את הקורא נפעם ללא הרף. הוא בעצם, במובן מסוים, סיפורם של כל הבודדים, הנידחים של המציאות האנושית, אלו שהחיים אילצו אותם לחיות בצללי ההוויה והם תרים ללא לאות אחר המשמעות הקיומית המסתתרת מאחורי רובדי החיים עצמם, בגרעין מאחורי הגרעין, אינם מתפשרים עם הנורמות החברתיות, ותוך כדי כך מטהרים את עצמם."
עמיחי שלו