גונן נשר, הגיבור־המספר של קונכיות, גרוש ואב לשניים, חי בקיבוץ שבו נולד וגדל. הוא מיטלטל בין אהבתו לאמו, המאושפזת שנים במוסד הסיעודי בקיבוץ וכבר אינה מדברת, לבין תחושת הדחייה ממה שנותר ממנה, והמשאלה כי תמות.
מדי פעם באה לבקרו לוּבְּנָא, האחות המטפלת באמו במוסד הסיעודי. היא מקשיבה לסיפורים מילדותו, בעיקר על יחסיו עם אביו המסוגר, וגופה הגדול מנחם אותו בלילות.
גונן מתאמץ להירפא מפרשת אהבה בת שנתיים עם עתליה הנשואה, אך בה־בעת כופה על עצמו לחיות שוב ושוב את התשוקה ואת הכאב. פרטים רבים במציאות חייו עדיין קשורים באהובתו ומזכירים לו אותה, ודמותה לא מרפה ממנו גם כאשר הוא בורח לאיסלנד הרחוקה.
הקונכיות, ההגנות שבהן אנחנו מחביאים את הנפש, על פצעיה וכמיהותיה, עומדות ברומן אל מול המסגרות החברתיות וצוויהן הנוקשים. הרומן בודק אפשרויות חשיפה של החלקים הרכים והפגיעים, ואת סיכויי המפגש של החלקים הללו עם הזולת. רק מי שמתקלף משריונו יכול לשמוע את המיית הים שבקונכייה.
המספר הוא כבד שמיעה; הוא חווה את העולם באינטנסיביות של צבעים, של ריחות, של טעמים ומגע, ובאמצעות דמיונו הפראי. רגשותיו מועצמים, והוא צולל בתוכם כמו בים, משוחרר ממכשירי השמיעה.
כתיבתו של גונן נשר עשירה, חושנית ואסוציאטיבית, ונעה בווירטואוזיות בין עבר להווה, ובין מציאות לחלום או הזיה.