"בשמים דעכה שקיעה. עננים שטוחים נערמו זה על גב זה, מתעתעים כמו מראות שבורות. הטמפרטורות לא ירדו כמובטח בחדשות. חמסין אדום רבץ מעל אדמת הכפר כמו בציורי יום הדין. נחשים לא נראים. אדי החום רטטו. המסו את האוויר שהתחיל מתעוות ומקבל צורות. ישויות מעולם אחר. עצמים לא מזוהים. התמונה כולה ריצדה, פירורים של אור, כמו טלוויזיה שאיבדה את האותות."
ערב החתונה. בחוץ ממתינים האורחים. ביניהם, חברת הילדות, ידיד הנפש, האב המאמץ. בפנים, על הספה, מוטלת הכלה בשמלתה הלבנה. איתה בחדר בעלה לעתיד, אחיו התאום ואביהם.
משהו קרה. משהו נורא.
הרומן החדש של אילנה ברנשטיין הוא אגדה ריאליסטית שכולה יופי איום, המתרחשת במשך שעות ספורות בחום הקודר של תמוז, ספק בכפר קטן בישראל של שנות השבעים, ספק בכל מקום ובכל זמן.
חמתו של תמוז מעמיד אל מול המציאות בבואה אפלה שבמרכזה אישה צעירה, ילדה ממש, הלכודה במרחב גברי בקורים של שתיקה ושל כפייה.
זהו דיוקנה של אישה אחת המהדהד את גורלן של רבות. אפוס קאמרי מצמרר שבו מעשה הסיפור, על כל אופניו ומובניו, הוא מעשה של שחרור ושל התחלה מחדש.
חמתו של תמוז הוא ספרה השלושה עשר של אילנה ברנשטיין. קדמו לו מחר ניסע ללונה פארק, ימי ראשית, העיר המזרחית.