"לכאורה – בריכה כמעט אולימפית הוא ספר סיפורים קצרים. אבל הקריאה בו סוחפת כמו קריאה ברומן. גם בגלל שהדמויות נוטות לצאת מהסיפורים שלהן ולבקר בסיפורים של אחרים. וגם בגלל שמן הסיפור הראשון, הקורא נלפת ברגש עז שהולך וגואה עד הסיפור האחרון. זהו אחד מספרי הביכורים המרשימים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. אם לא המרשים שבהם. אחת לתקופה פורץ למרחב הספרותי קול רענן באמת. שאי אפשר להגיד למה הוא דומה. בקול של רוני ברודצקי יש שילוב נדיר - של דמיון פרוע מחד, ויכולת ליצור אינטימיות עמוקה עם הקורא מאידך. הדמויות שמאכלסות את הסיפורים של ברודצקי פגיעות לחלוטין, וכולן מהלכות, מתאהבות, מתגעגעות ומחוללות פלאים באותה עיר קטנה. עיר שהיא אוניברסאלית להפליא – וישראלית להחריד. במהלך הימים שבהם קראתי את הספר לא היה דבר מלבדו. שקעתי בו כמו שכבר מזמן לא שקעתי ביצירה ספרותית. אומרים לפעמים: לא תוכלו להניח את הספר מהיד. במקרה הזה יש לומר: לא תוכלו להוציא את הספר הזה מהלב." אשכול נבו
הסיפורים בבריכה כמעט אולימפית מתרחשים בעיר סְפר צפונית שיש בה שיכונים ובתים פרטיים, מוזיאון ובריכת שחייה, מפעל נקניקים ומרכז מסחרי חדש. היא בנויה אסבסט, הנוף שלה הוא נוף ים-תיכוני והתושבים שלה הם אנחנו - אבל בשפתה המכשפת של רוני ברודצקי המוּכַּר נעשה זר, והזר - מוכַּר.
בין ערות לחלום אנחנו נודדים בעיר השקטה, הריקה-כמעט, פוגשים את אסתי-פסטי שמאז שאמהּ מתה לא מפסיקה לגבוה, את אדי שוקרון - יש שניים כאלה בעיר, הם תאומים, את שרונה - המדריכה היפה מהמוזיאון לתולדות עירנו, ומגלים דבר-מה חדש עליהם ועלינו. אם לרגע עוטפת אותנו שלווה, מיד מופיע מישהו עם אף עורבי ועיניים ירוקות, ובחיוך של ג'וקר מסוכן-בדחן מותח קו מחבר בין דמויות שלכאורה זרות זו לזו.
"בריכה כמעט אולימפית" הוא ספר בשל, צבעוני, נוקב ובעל קול מיוחד במינו. זהו ספר הביכורים של רוני ברודצקי.