ל"בת הגדולה", הגיבורה של הרומאן הזה, יש שורשים מצריים מדורי-דורות. מצד האב – עוד מימי גירוש ספרד, אז הגיעו מקסטיליה, לאחר תלאות וטלטלות, שבעה אחים קאשְׂתילים ונחתו בחוף עזה; ומצד האם אפילו 3000 שנה מוקדם יותר, שכן היא נצר לבית-האב היחיד שלא מסופר עליו בתולדות ישראל, אלה שסירבו למשה רבנו ונשארו במצריים. את בני המשפחה העלה ממצריים בשנות החמישים השומר הצעיר. הם היו מאנשי הגרעין המצרי, שנקלט בקיבוץ עין שמר ועד מהרה גורש משם בעוון סטליניזם.
בתערובת של עובדות היסטוריות וביוגרפיות, ואגדות מומצאות, ובדיון והגזמות, ושפע של פרטים ומאורעות שכביכול אינם ממין העניין, כותבת קסטל-בלום בגוף שלישי את הסאגה המשפחתית של משפחת קאשְׂתיל. לראשונה פוגש העולם הספרותי הקסטל-בלומי את העולם ההיסטורי ואת הזיכרונות המשפחתיים, ובמפגש הזה הטון של המספרת חמקמק, מעורר היסוס מתמשך אם הדברים נאמרים ברצינות, בקריצת-עין או בהפלגה גרוטסקית.
עצם הז'אנר של רומאן המשפחה והקונבנציות שלו מאותגרים כאן. "עץ המשפחה" כמו זוכה לגיזום משונה – צמרתו נשלחת בתנופה הצידה. התשובה לשאלה מה שייך ומה לא שייך לסיפורה של הזהות המשפחתית המדומיינת, לאותם מאפיינים מלַכדים העוברים מדור לדור, חדֵלה להיות טבעית ופשוטה.
כמו בסיפורי משפחה אחרים, גם בסיפור של משפחת קאשְׂתיל נמצא ארוחות ומפגשים משפחתיים, מיתות ולוויות, אירועים ופרטים החוזרים באופן מפתיע בדורות שונים של המשפחה, אִמרות וסיפורים משפחתיים, וגם דברים שלא מדברים עליהם, כי הם חרפה למשפחה, או עלבונות ואי-פרגונים, שאף הם דבק משפחתי מאחה. אבל המאפיינים האלה מחליקים הצידה אל עֵבר הפארודיה והאבסורד, או אל הבלתי-שייך לכאורה.