אוהבי הספרות העברית חוזרים ותוהים לאן נעלם דוד שיץ, שהיה, עד לפני פחות מעשרים שנה, סופר ידוע לכול, פורה ומוערך. הרומנים שלו העשב והחול (1978, 1992) ושושן לבן, שושן אדום (1978) זכו לביקורות מהללות והיו לרבי-מכר.
ספרים אחרים שלו (האחרון כמו נחל, 1997), זכו אמנם בביקורות מעורבות, אך גם הם, ובראשם אבישג (1989) היו נחשבים, במושגים של היום, רבי-מכר.
התשובה לתהייה הזאת היא שדוד שיץ חולה, מסוף שנות התשעים, במחלה ניוונית קשה, שפגעה בהדרגה ביכולותיו הקוגניטיביות, וכבר שנים רבות הוא אינו כותב, וכן אינו מדבר.
בשעת החתולים מתפרסמים סיפורים שנמצאו בארכיונו של שיץ. כמה מהם ראו אור בבמות שונות, אך לא נכרכו בספריו, ואחרים לא ראו אור מעולם. חלק מהסיפורים מזמנים אפשרות מחודשת להתרשם מעולמו של שיץ, שעוצב ברומנים המשובחים שלו וקנה לו מעריצים.
זירת ההתרחשויות בסיפורים האלה היא מדינת ישראל הצעירה, השמשית והאופטימית, אך מתחת לפני השטח פועלים כוחות אפלים עצומים (רוע ואלימות גלויה וכבושה, בגידות מפוארות, קנאה ושנאה תהומית), שכמו נשאבו מהמיתוס הגרמני-טבטוני ומיצירותיו של ריכרד ואגנר.
חטיבה מיוחדת בקובץ, השופכת אור חדש על אמנות הסיפור של שיץ, כוללת סיפורים ליריים, על גבול הפנטזיה, העוסקים בפער המובנה בין גברים לנשים, וסיפורי מתח אלימים, קצביים, המתארים יחסי כוח במצבים הייררכיים, בין היתר בצבא. את הספר חותמת אחרית דבר מקיפה מאת מוריה דיין קודיש