רגע לפני מותו נושא משה רבנו את נאום חייו . הנאום הזה טומן בחובו הגות נועזת , המציעה פרשנות מהפכנית ביחסה לאנושיות , לדת ולכוח .
כמו שני הספרים הקודמים של הד " ר מיכה גודמן - סודותיו של מורה הנבוכים וחלומו של הכוזרי - גם הנאום האחרון של משה הוא ספר על ספר . גודמן מציע בו קריאה מקורית ומרתקת של דרמה
רעיונית-אנושית גדולה , אלא שהפעם המסע-בזמן לוקח אותנו לימים רחוקים יותר ולפילוסופיה של ספר הספרים , בחתירה אל היסודות העמוקים והחידתיים של ההגות היהודית .
מתוך ספר דברים מחלץ גודמן את הקול המושתק של תורת משה ומוצא בו מורה דרך רלוונטי לעם שנכנס לארץ בימים ההם , ולא פחות — לעם שיושב בארץ בזמן הזה .
הדמיון בין הסיפור הציוני לבין הסיפור המקראי , מפעים . המהפך הציוני מהדהד את המהפך המקראי . ספר דברים עומד בדיוק בנקודת המהפך , אחרי היציאה ממצרים וטרם הכניסה לארץ . לכן טבעי הדבר שבמוקד נאומו של משה נשמעת הדאגה שהכוח ישחית את עם ישראל . אך המסקנה של נאומו איננה המלצה להתנזרות מהכוח . כמו אינטלקטואלים הומניסטים שביקרו את הציונות , גם משה יודע שהכוח מסוכן , אך בניגוד לעמדתם - הוא מוכן להסתכן