צחוק של עכברוש הוא רומן עמוק, זועם, מקורי להפליא. הוא כתוב בחמישה ז'אנרים שונים: סיפור, אגדה, שירת-אינטרנט, פנטזיה עתידנית ויומן, שמצטרפים ליצירה מרשימה אחת, קצבית וסוחפת, אפשר לומר מהממת. בצחוק של עכברוש, הגיבור הוא הסיפור עצמו - קורותיה של ילדה בת חמש, שהוחבאה בבור תפוחי-אדמה בכפר קטן בפולין, ושרדה. לאחר כמעט שישים שנה, על סף המילניום החדש, היא יושבת בבית בתל-אביב, ומנסה למסור את הסיפור לנכדתה. תפוחי-אדמה. עכברוש. זוג איכרים ובנם. ישו ומריה. אבא ואמא. הזיכרון שנבלם בתוכה זמן רב כל-כך תובע כעת את זכותו לפרוץ, להפוך לסיפור, להישמע. מכאן ואילך מתגלגל הזיכרון עד לסופה של המאה העשרים ואחת, ומחולל תמורה בכל מי שנדרש אליו. הוא משותק, מוצפן, משתבש, משוגר אל העתיד בדמות אגדה, הופך למיתוס, למותג מסחרי, ונולד מחדש בפי שרשרת המספרים שלו כזיכרון חי. הזכרון החי הזה הוא צחוק, ליתר דיוק: צחוק של עכברוש - המשקע האפל שנותר לאחר שהאימה תורגמה למילים. וכדי לשמוע את הצחוק הזה יש להשיב את הסיפור אל מקורו, אל החשוך שבו נקבר ומתוכו בקע. זהו ספרו האחד-עשר של נאוה סמל. הספר עובד זה לא מכבר לאופרה מצליחה