יש כל מיני מלחמות
אֵיידָה בת העשר מעולם לא יצאה מדירת החדר העלובה בה היא מתגוררת עם אִמהּ ועם אחיה הצעיר ג'יימי, שבו היא מטפלת. האֵם מרירת הנפש מתביישת ברגלה הנכה, המעוותת, של בתהּ ואוסרת עליה לצאת מהבית.
אבל כשתלמידי בית הספר של ג'יימי מפונים לכפר, הרחק מלונדון המאוימת על ידי הפְצצות הגרמנים במלחמת העולם השנייה, איידה חומקת בחשאי מביתה ומצטרפת אליו.
איש מתושבי הכפר אינו מוכן לתת בביתו מחסה לאח ולאחות המוזנחים, המלוכלכים, חסרי כול, והם נכפים על אישה ערירית בשם סוזן המכריזה בכעס למן התחלה "אין לי טיפת מושג בטיפול בילדים."
בביתה של סוזן, איידה מלמדת את עצמה לרכוב על פוני, לומדת לקרוא ולכתוב, ובולשת אחר מרגלים גרמנים. בהדרגה היא לומדת לבטוח בסוזן, שאט–אט ניצתת בה אהבה אל איידה וג'יימי. וכשם שהיא משנה את חייהם, הם משנים את חייה.
כשהאם באה לדרוש חזרה את ילדיה, מתרחש פיצוץ, תרתֵי משמע.
המלחמה שהצילה את חיי הוא סיפור על מלחמה פרטית לעצמאות, שיש בה אומץ, תושייה, נחישות וחוכמה, על רקע של מלחמה. הסיפור המרתק, בשפתה הפשוטה של איידה, חודר אל הלב ומהפֵּך קרביים.
הספר זכה בפרס ניוברי היוקרתי ובפרסים רבים נוספים והיה בראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.
"מרגל! התרגשתי. לא האמנתי שזה קורה באמת, סירת משוטים בודדה, מגיעה מלב–ים – מאיפה היא הגיעה?
ראיתי את האיש קם ויורד מהסירה. הוא החזיק מזוודה ביד אחת ונשא תרמיל על הגב. הוא דחף את הסירה חזרה לתוך המים, הוציא משהו מהתרמיל שלו והתחיל לחפור בור בחוף. הוא הניח את המזוודה בתוך הבור וכיסה אותה בחול. אחר כך הוא התחיל לטפס בצעדים זהירים על דיונות החול לעבר גדר התיל.
יכולתי ללכת לבסיס חיל האוויר, אבל תחנת המשטרה הייתה קרובה יותר. עליתי במדרגות הכי מהר שיכולתי. הייתי בלי הקביים שלי. 'אני חושבת שמצאתי מרגל!' אמרתי לאדם הראשון שראיתי, איש שמן שישב מאחורי שולחן עץ רחב. 'ראיתי מרגל על החוף!'
האיש הסתכל עליי מלמעלה עד למטה, בייחוד למטה, על הרגל הפגומה.
הבנתי שהוא לא מאמין לי. הוא חשב שאני ממציאה הכול, או, במקרה הטוב, מגזימה. הוא הסתכל שוב על הרגל הפגומה שלי.
הזדקפתי, תקעתי באיש מבט כועס ואמרתי לו, 'הרגל הפגומה שלי רחוקה מהמוח שלי. אני מבקשת לדבר עם הקצין הממונה עליך. הממשלה ביקשה שנדווח על כל דבר חשוד, וזה מה שאני עושה.' "