בגיל שש־עשרה מחליטות התאומות הזהות הבלתי נפרדות דזירה וסטלה לקחת את גורלן בידיהן ולברוח באישון לילה מביתן בעיירה מֹולָ רד. כולם בטוחים שהן תחזורנה כשייגמרו להן הכסף והחוצפה. אבל זה לא קורה. מקץ שנה חייהן מתפצלים, בדיוק כמו הביצית המשותפת שממנה נוצרו: דזירה מתחתנת עם הגבר הכי שחור שהיא מוצאת, וסטלה, שמבינה שעם עור שמנת כמו שלה היא יכולה להתחזות בהצלחה ללבנה, מנתקת כל קשר עם עברה ופונה לבנות חיים המבוססים על העמדת פנים בזהות חדשה. במולרד אף אחד לא התחתן עם כהים, וגם לא ממש עזב. כל הרעיון בהקמת העיירה הזו היה שכאן יוכלו לחיות האנשים שאינם מתקבלים בחברה כלְבָנים ומסרבים שיתייחסו אליהם כאל שחורים. מקום ביניים שכזה, שעם הזמן כל דור בו יהפוך לבהיר יותר מקודמו, כמו קפה שמדולל בהתמדה בשמנת. כעבור 14 שנה דזירה חוזרת במפתיע לעיירה והיא אוחזת בידיה של ילדה קטנה שחורה כזפת. הילדה תגדל, תצא לעולם ותנסה לימים לברר מה עלה בגורל דודתה סטלה שנעלמה.