מתחת לשמיים השחורים - יוסי לוי בלז / דפני אסף

לכל אחד ואחת מאיתנו יש כוחות נסתרים, מופלאים ושמאניים. הם יכולים להתגלות ללא הכנה ובכל גיל, בצורה של חלומות אינטואיטיביים, דז’ה וו, חזיונות ספונטניים וחוויות חוץ-גופיות. רובנו מתעלמים מחוויות אלו - אולי מחשש להיחשב לא נורמליים - אך אימוץ המתנות הללו יכול לשחרר את הפוטנציאל השמאני החבוי בנו, ולהעניק לנו את הכוח לשנות את עצמנו ואת העולם שסביבנו.

יצחק בארי, בעבר קיבוצניק אתאיסט וספקן שהפך למרפא שמאני מוערך ברחבי העולם, מסביר באמצעות סיפוריו האישיים כיצד הובילה אותו שרשרת של אירועים מופלאים לסדנת השמאניזם הראשונה שלו עם מייקל הארנר, חוקר ומורה ידוע לשמאניזם. מה שהתחיל בסדנה המשיך במסע קסום לאקוודור עם ג'ון פרקינס לצורך עבודה עם מרפאים ילידים באמזונס, והסתיים בקבלה עצמית מפתיעה.

בארי משתף בחוויותיו בטקסי האיוואסקה באמזונס, בטקסי ריפוי בהרי האנדים, במסרים מעוזריו הרוחניים, בחלומות וחזיונות שניבאו אירועים עתידיים ובתצפיות הולוגרפיות של גלגולים קודמים וישויות רוחניות, שליליות וחיוביות כאחת. הוא מפרט את אופן הטיפול השמאני שלו, שעובר דרך מחלות רוחניות, רגשיות ופיזיות באמצעות קריאת נרות וראייה מרחוק. כמו כן, הוא מתאר כיצד סייע לאנשים לתקשר עם יקיריהם שנפטרו ומשתף סיפורים עוצמתיים של החזרת חלקי נשמה במהלך מסעות שמאניים לעולמות אחרים.

באמצעות סיפוריו האותנטיים חושף בארי שלמעשה בכולנו נטועים יסודות שמאניים, ועל ידי שיקום האינטואיציה הטבעית שלנו ופיתוח אמון בכוחות הפנימיים שלנו, כל אחד מאיתנו יכול להתחבר לאחדות של הטבע, שם נמצא כל הידע הדרוש לנו לריפוי וצמיחה.

יצחק בארי הוא מורה לשמאניזם בעל שם עולמי, מרצה מבוקש ומטפל במסורות הקצ'ואה של הרי האנדים ושבטי האמזונס בברזיל ואקוודור, שבהן הוסמך בעשורים האחרונים. מאז 1995 הוא מגשר בין תורתם של מוריו הילידים והמערביים לבין הידע המערבי המודרני, ומקדיש את עצמו לטיפוח דור חדש של מטפלים. יצחק בארי הוא מחזיק פרס "שגריר השלום" מאת הפדרציה לשלום עולמי, וכתביו השונים התפרסמו בפלטפורמות בינלאומיות בולטות, לרבות בניו יורק טיימס. הוא כתב שלושה ספרים נוספים שזכו לביקורות נלהבות מקוראים מכל רחבי העולם. ספרו זה הוא הראשון שרואה אור בעברית

הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי.    

הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות.

יהודית או דמוקרטית  מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.