שמיים אדומים

לילה. "שומרת לי־לה, בואי לאר־זים!"
אני עומדת במרכז של החדר, מרימה את הפנים לשְׁמַרְטַף.
במיטות שלידי אין תזוזה. דנה ויותם רגועים, ישנים.
הם שומעים את הקריאות שלי, אבל הן לא יעירו אותם.
אף אחד לא לימד אותנו, אבל כולנו קוראים לה אותו דבר, באותה מנגינה.
אני לא בוכה. אלה לא דמעות בכי, אלה דמעות גרון.
"שומרת לי־לה, בואי לאר־זים!"

בוקר־צהריים־ערב־לילה. ילדה ערנית בת שבע, בעלת נפש של אמן, פורשת את רגעי היום־יום של ילדותה בקיבוץ של שנות השבעים, שהיתה בו־זמנית ילדות של שפע ושל חסך. בתמימות ילדית נחשפים יופיו ומורכבותו של בית גידול שפס מן העולם, מרחב החיים של החינוך המשותף – צורת גידול גדושה באהבה ודאגה, הטומנת בחובה גם זרעי פורענות.

חֲדַרוֹכֶל, הֲקָמָה, מדידות, נוֹשֵׂאוֹכֶל – לצד המושגים שטבעה החברה היצרנית והיצירתית רחשו בגלוי ובסמוי חוקים וערכים, נורמות מדוברות ושאינן מדוברות של חברה מתבדלת, שהושתתה על קונפורמיות. הילדה קולטת אותם כמו סֵיסמוגרף, קולטת ומתעדת. עיניים גדולות זה לא טוב פותח דלת לקונפליקטים בין פרט לקבוצה; בין להיות קטן ללהיות גדול; בין לאהוב ולהיות נאהב. כל אלה מובאים דרך עולם בפני עצמו – הבֶּיתֶלָדִים.

כיצד צומחת אינטימיות בְּיום־יום ללא פרטיות שבו "כולם רואים לכולם"? כיצד לומדים להיות לבד, שקטים עם עצמנו, כשאין רגע לבד? מי רואה את ה"אחד" כשהוא תמיד "אחד מתריסר"? מהי מוגנות ומי מגן על חלומות הלילה ועל חלומות הנפש? עיניים גדולות זה לא טוב הוא רומן צלול ומרגש, פוקח עיניים וצובט בכנותו.

רונית בלנרו־אדיב היא פסיכולוגית קלינית עם התמחות בטיפול בילדים וניסיון ייחודי בטיפול בילדים שהוצאו מביתם והושמו במסגרות טיפול־פנימייתי. נולדה בשנות ה־70 בקיבוץ השומר הצעיר והתחנכה בבית ילדים בלינה המשותפת ובמוסד החינוכי עד יציאתה לצבא. נשואה ואם לארבעה, מזה עשר שנים מתגוררת בניו־זילנד. בשנת 2016 ראה בהוצאת רסלינג הספר "חיבוק חזק ולא כואב – הטיפול ה׳טוב־דיו׳ בילדים המוצאים מביתם", שכתבה עם ורד ביבי ותניה אורן־צ׳יפמן כחלק מעבודה רבת־שנים בטיפול הפנימייתי. עיניים גדולות זה לא טוב הוא הרומן הראשון פרי עטה.

שושנה לסרי רצתה ללמוד פילוסופיה, וקשיי פרנסה הוליכו אותה להתמחות בהנדסת מבני נתונים. המוזיקה הייתה כל עולמו של ראם גיגי, ולקות עצבית גלגלה אותו להיות מדען אקלים. הסיפור שלהם – הזוג הנשוי הראשון בסיפורת של שמעון אדף; פגישתם האקראית לכאורה, מתחי הזוגיות, ההורות – משתרע על פני ארבעה עשורים של מציאות ישראלית. 

שם הספר מספיק מציאות יכול לרמז ששמעון אדף מציע לנו, בתקופה הקשה שבה אנו נמצאים, סוג של אסקפיזם, בריחה לעולמות אחרים, גדושי מסתורין. ואמנם, הרומן תפור בחוט של מסתורין, אבל, אין זה מסתורין פנטסטי או רליגיוזי, אלא מסתורין כלכלי-פוליטי, המשמש כלי בידי אליטה לא מזוהה לנכס לעצמה עוצמה ולפגוע בפרטיותם ובחירותם של בני אדם.  

נראה כי במספיק מציאות מתעמק שמעון אדף, שהוא, לעניות דעתי, הסופר הישראלי החשוב ביותר בזמננו, ביחסים המורכבים שבין פוליטיקה ומיתולוגיה בהווה הישראלי המעורער והנפיץ, ובמקומן של האמת ומראית העין של האמת בתוך היחסים הללו. 

                                                                                               יגאל שוורץ 

זהו ספרו העשרים של שמעון אדף. יצירתו זיכתה אותו, בין השאר, בפרס ספיר, פרס ניומן ופרס לנדאו.