ספר הסיפורים הראשון של גדי טאוב מביא לסיפורת העברית קול חדש, עכשווי מאוד, "קול אמיתי, מוכר, שבוקע מהמציאות הנפשית שלנו" (דן מירון). זהו ספר חדשני ומפתיע מהרבה בחינות. קל להיתפס לגילויו החיצוניים: עולמם הארעי של צעירים בני עשרים פלוס, שוכרי חדרים מזדמנים - שיפוצניקים, חיילים משוחררים על סעיף פסיכיאטרי, ספריות, מלצריות של פאבים וכו`. קל להצביע על סוג הדמויות החדש יחסית, ועל השפה הקשובה באורח קיצוני ללשון הדיבור המגושמת של הדמויות (שגם המספר הטמיע אותה לעצמו) - לשון האומרת, לכאורה, אי ורבליות של הדמויות ואולי גם רדידות של מודעות. אבל אין להסתפק בכך. למרות הקריאה הסוחפת, הנוגעת ללב, מן הראוי להתעכב ולראות יותר מזה.
ההיפר-ריאליזם של טאוב - המעביר, כביכול בלי משים, מלאות עצומה, לא סלקטיבית, של טריוויה, בלי לנפות את המוץ והרעש - והכתיבה "המעלימה את עצמה" שלו, הם בעצם פרי אחריות אמנותית חסרת פשרות. החידוש בספר של טאוב אינו בטכניקת הסיפור או במשחקים ספרותיים אלא בתפיסה אחרת של "המציאות": תפיסה פתוחה יותר של משמעויותיה ושל הפסיכולוגיות האנושיות העומדות בטבורה.
גיבוריו של טאוב אינם דמויות דלות - רגש או מנוכרות, וגם אינם דמויות טיפוסיות. להיפך, כולם דמויות מאוד אינדבידואליות, יוצאות דופן, רגישות, פגועות ואפילו תמות. לכולם כמיהה כמעט כפייתית והם מכוונים לנקודות החום. אבל הם חיים את חיי הנפש שלהם ביותר ממסלול אחד, והמסלולים, הזרים זה לזה, המוציאים זה את זה "לוגית", מתקיימים אצלם בלי "תפרים", אבל תוך נזילות ממסלול למסלול ("תפרים", "דוב", ו"מה שהייתי צריכה לעשות`` הם דוגמאות בולטות למאפיין זה של סיפורי הספר). אין אלה חיים "כפולים" שבהם מסלול אחד אמיתי והאחר העמדת פנים: וגם אין אלה חיים שיש להם קו אחד "אמיתי" של סיבתיות שהקורא אמור לפענחו מבין כמה אלטרנטיבות. הריבוי המעורבב הוא עצם העניין, והאדם הוא, בו - בזמן, "אני" ו"אחר", והוא יכול להתבונן בעצמו כב`אחר`