מה קרה לאמא היהודייה? מדוע כמעט ולא נמצא בסיפורת העברית אמהות "טובות דיין"? לסיפורת העברית החדשה אופייניות האם החושנית שאינה בריאה בנפשה, נוסח עמוס עוז ורות אלמוג, האם המתנכרת לילדיה נוסח עמליה כהנא-כרמון, והאם הדואגת-החונקת המוכרת מיצירותיו של דויד גרוסמן. גל הסופרות החדש, שהופיע באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, רק חיזק והחריף את המגמה הזאת. שוב ושוב נמצא ביצירותיהן של סופרות אלה אמהות הנוטשות את ילדיהן, אמהות המשתפות פעולה עם בעלים המתעללים מינית בבנותיהן, או אמהות המזניחות אל ילדיהן בניסיונן לטפח זוגיות חדשה.
אברהם בלבן מתאר את התופעה הזאת, מנסה להבינה, ועוקב אחריה בדיונים מפורטים ביצירותיהם של עמוס עוז, דויד גרוסמן, רונית מטלון, לאה איני, אבירמה גולן, צרויה שלו, סביון ליברכט וחנה בת שחר.
תשע אמהות ואמא. האמא היא אמו של המחבר שנפטרה בשנת 2006.
לזכרה נחתם חיבור זה בשלושה פרקים קצרים מתוך ספרו, שבעה.
אברהם בלבן הוא פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת פלורידה. פרסם שלושה ספרי שירה (שירה יכולה, טריסטן ואיזולדה, והחום הנכון), מימואר (שבעה) ורומן (אומרים אהבה). ספרי המחקר שלו עניינם שירתו הלירית של נתן אלתרמן, הסיפורת של עמליה כהנא-כרמון, של עמוס עוז וא.ב. יהושע, ומגמות פוסטמודרניות בסיפורת העברית.