השילוב בין מדינת ישראל לבין היהדות הוא בלתי -אפשרי לאורך ימים. קובע עילם במחקר מקורי, חדש ומעורר מחלוקת. היהדות במהותה, טוען עילם, אינה סובלת את המדינה, אינה זקוקה לה ובעיניה היא מיותרת לחלוטין, היהדות ההיסטורית לא היתה אומה; היא היתה אומת-דת. בגלל שכל משמעות קיומה לא היתה אלא דתית, נשתבשו אצל אומת-הדת היהודית הזיקות הטבעיות - הן אל הארץ והן אל הממלכה. היהדות ההיסטורית גילתה שרק בגולה היא יכולה להתקיים כאומת-ד. היהדות לא שרדה למרות הגולה; היא שרדה בזכות הגולה. היא לא שרדה בזכות הדת; היא שילמה מחיר יקר, בלתי-נסבל, בעבור הדת. שום תרבות, קובע עילם,אינה יכולה להתפתח ולשגשג בלי טריטוריה ובלי זיקה למדינה. בהיעדרן של אלה הופכת התרבות לישות ערטילאית החיה במציאות וירטואלית. אלמלא ההתפתחויות הריאקציוניות במזרח אירופה, שעודדו הן את התגובה האורתודוכסית והן את הופעת הלאומיות היהודית, בדמות הציונות, היתה היהדות ההיסטורית נספגת כ"דת האזרחית" של תרבות ומערב. למרות הניגוד הבסיסי המוחלט בין הציונות, כלאומיות מודרנית, לבין האורתודוכסיה, זכתה היהדות ההיסטורית לזריקת עידוד מצד הציונות, שהעניקה לה מקלט חדש בדמות מדינת ישראל, בעימות בין השתיים עתידה המדינה להתגבר על הדת, אומת-הדת היהודית.