חלק ראשון בפרויקט הנועז קפיטליזם וסכיזופרניה של הפילוסוף ז'יל דלז (1995-1925) והפסיכואנליטיקאי וההוגה פליקס גואטרי (1992-1930), החוברים יחדיו לקעקע את הפסיכואנליזה האדיפלית מבית מדרשו של זיגמונד פרויד ואת כל הגות השלילה המבוססת על היעדר ומחסור שקדמה לה.
לא מדובר בוויכוח פנימי בתוך הפסיכואנליזה. האנטי-אדיפוס, על 440 עמודיו, הוא ספר פילוסופי לכל דבר ופוליטי במובהק. מישל פוקו הגדיר אותו "מדריך לחיים הלא פשיסטיים", ולא רק לפשיזם שבחוץ הוא התכוון, אלא בעיקר לפשיזם המקנן בכל "אני", זה שמבקש לשלוט באחרים ולמשול בעצמנו. ה"אני" הוא אחד המושגים הראשיים שדלז וגואטרי מבקשים לנתץ. הפרויקט האנטי-אדיפלי נועד לשחרר את התשוקה הזורמת בגוף הפרטי, בגוף החברתי והקפיטליזם מהאיסורים ומהמגבלות שהוטלו עליה, לחלץ אותה מההנחה שהיא מונעת מתוך חֶסר ולהשיב לה את כוחה החיובי, היצרני.
בניסוחם של דלז וגואטרי את התנאים לפסיכואנליזה אנאדיפלית חדשה וחיובית, שאותה הם מכנים "סכיזואנליזה", הם מציגים עולם דינמי שוקק פעילות. זהו עולמן של "מכונות משתוקקות", שמייצרות ללא הרף את הממשי. ה"גוף ללא איברים" הוא המנוע שלהן ו"אובייקטים חלקיים" הם חלקיהן הנעים. בעולם הזה לסובייקט אין זהות קבועה: הוא נע ונד בשולי המכונות המשתוקקות, ניזון מהתוצרים שלהן ונולד מהם כל פעם מחדש. ובעולם כזה הסכיזופרניה אינה מצב קליני אלא תהליך אנטי-אדיפלי בריא של ייצור משתוקק.