"אני פוקחת את עיניי. אור חזק מדי מופנה אליי, כאילו זומנתי לחקירת משטרה שבה אני עדת מפתח אילמת ועירומה. כתם אור קל עשוי לחשוף ברבים את מה שאני ואחיותיי מתאמצות להסתיר מאז ומתמיד. אני שומעת את הקול שלה אומר לי להפסיק לדאוג, אחרת יישאר לי מעל העיניים קמט עמוק. אני ממהרת לשטוף פנים, אך ממעטת במים השואבים מינרלים טבעיים מגופי. אני מתקרבת למראָה עד שלא נותרים אלא סנטימטרים ספורים ביני לבינה. רק אני והיא מאחורי דלת סגורה. אני צמאה ורעבה ורוצה לגלות מה קורה בעולם, אך ליום עדיין לא ניתנה נקודת התחלה. זהו זמן ביניים או שעת קדם-בוקר בלתי ספורה. העמידי פנים שאת עדיין ישנה, אני מדקלמת לעצמי. זו לא את עדיין. אני מבינה שעליי לעזור לעצמי להיות מי שהנני".