כיצד מצלמים הלם קרב? באיזו דרך מתעדים זיכרונות שמשתקים את בעליהם?
אילו דימויים יכולים לייצג את ריח הדם הלופת לפתע את קנה הנשימה, שנים לאחר
שהסתיימה המלחמה? מאיזה מרחק נכון לצלם את מי שנמצא ממש מולנו ובה בעת
עודנו שם, עם המתים והפצועים, ליד החווה הסינית?
להביט במאכלת עוסק בהלם הקרב של חיילים ישראלים כפי שהוא מיוצג בקולנוע
התיעודי הישראלי. במסע שמשלב אמנות, היסטוריה, מיתולוגיה ופסיכולוגיה נחשף
לפנינו עולם מסועף של עשרות סרטי תעודה העוסקים בהלומי קרב, אשר יצאו
לאקרנים בישראל בשנים 2020-1988, ומתמודדים עם שאלות חברתיות, אתיות,
פסיכואנליטיות ואסתטיות הכרוכות בצילום לוחמים שחזרו משדה הקרב.
טלטלת הקרבות וקִרבת המוות כמעט אינן מניחות מילים או דימויים הולמים.
הספר חוקר כיצד למרות זאת יוצרי הקולנוע התיעודי בישראל מישירים מבט אל
הפצע הסמוי של המלחמה, מנסים להשליט סדר אסתטי בממשי הטראומטי
וליצור מראות וצלילים שיתארו את מה שכּׄה קשה לתאר.
זהו סיפורם של סרטים ייחודיים ומכאיבים, אשר מעצבים את זהותנו ומשרטטים
את גבולות האֵבל והזיכרון, החולשה והחוסן של החברה הישראלית. על אף הרצון
לחמוק ולהסיט את המבט, סרטים אלה קוראים לנו להתבונן בנפגעים, לשמוע את
עדויותיהם ולחתור לתיקון.