בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה לִירוּשָׁלַיִם, הַחֹשֶךְ הַמֵּיטִיב מְכַסֶּה כֹּל, אֶת הַשָּׂדוֹת
הַמְבֻיָּשִׁים, אֶת הַחֲמָמוֹת הַמֻּשְׁמָדוֹת, הַשְּׁלָטִים הַמְגֻבָּבִים,
הָאַשְׁלָיוֹת, הַשְּׁקָרִים, הַזֻּהֲמָה. עֲטַלֵּפִים נֵעוֹרִים בֵּין
אֶקָלִיפְּטוּסִים, אוּלַי גַּם תִּנְשֶׁמֶת. נַבְרָנִים נַעֲלָמִים מִתְרוֹצְצִים
בֵּין תְּלָמִים. מִדֵּי פַּעַם אוֹר פָּנָסֵי הַמְּכוֹנִיּוֹת מֵאִיר לְרֶגַע
מֶרְחָב שֶׁל שֶׁקֶט. שָׂדֶה שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים מְהַלְּכִים בּוֹ,
וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבַּיְתָה.
קולה של המשוררת אדוה מגל כהן נדמה מופנם, מסוגר, אך בליבו פועמות חיוניוּת, פתיחוּת ואהבת אדם. שיריה מתבוננים בעין חדה ועדינה בטבע העירוני, במוראות המלחמה, בתנודות הנפש, וכנגד המולת הזמן היא מצביעה על מרחב צדדי שבו בדידות ואהבה, שבר והתחדשות, ספק והארה מתקיימים בצניעות ובחמלה. במובן מסוים, שירתה חותרת אל הקלאסי: נדמה שהיא מבקשת לומר על הקיום דבר־מה הכרחי, אולי אפילו חשוב, אך לעשות זאת באופן שקט, מדוד, בלתי מתלהם – נאמנה לבחירתה העיקשת ברכוּת וביופי.
בַּכֹּל מבקשת סימנים הוא ספר השירה השני של אדוה מגל כהן, אחרי כל הקיץ חיפשתי את נוצת העורבני (עיתון 77, 2022). מרצה ויוצרת קולנוע.