אָדָם חָפְשִׁי הוֹלֵךְ לָמוּת.
הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת.
לָבוּשׁ בַּאֲדָמָה,
חַרְצִית זְהֻבָּה
פּוֹרַחַת
לְפָנָיו.
הָעֵינַיִם מְלֵאוֹת.
הָרֵיחַ בַּמַּעֲבָרִים.
אָדָם חָפְשִׁי הוֹלֵךְ בַּבֶּטַח,
שׁוֹתֵק בְּקוֹל שֶׁשָּׁכַח. הוּא הוֹלֵךְ,
נִשְׁזָר בָּעֲנָפִים. סִבַּת הַמָּוֶת—
חַיִּים.
הספר כופֶר לָאור מבקש לאחוז בבלתי ניתן לאחיזה, בחסרונה של אם, ובתנועת ההכרה, הלוך ושוב, של ידיעת מחלתה, חייה ומותה. שיריו סובבים ומפולשים בעצם ההעדר, על כל היבטיו: בחסרון הגוף, בחסרון הקול, בחסרון המבט, הרוח והנפש. לא פעם השירים שבים ומתכנסים אל הבית; מקום שנדמה כי תמונות החיים נקרעו ממנו, ורק השקט נותר בו מכל וכל. דווקא שם, נמתח לפנינו הזיכרון ומתהווה ומהדהד – נושם וחי להפליא.
שירי כופר לאור לא משתייכים לסוגת הקינות. זהו קובץ שירי אהבה, מלאי חיים ורוך, חמלה ואמת – של בן הנפרד מאמו.