במחזה "הקמצן" מפליא מולייר — מגדולי כותבי הקומדיות בכל הדורות — לשלב את כל היסודות הבונים קומדיה מופתית: שורות מחץ שנונות, קטעי סלפסטיק מסחררים, דיאלוגים מושחזים, סאטירה נשכנית, ובראש ובראשונה: דמות בלתי נשכחת, של הקמצן הרפגון. זהו אב רודני ועריץ אך משעשע עד דמעות, שלעולם יעדיף את כספו על פני אושרם של ילדיו, ואפילו על פני אושרו שלו. יצירת מופת זו, שנכתבה ב– 1668 , היא אחת ההצגות הפופולריות ביותר עד עצם היום הזה, ובתיאטרונים בישראל ובעולם מרבים להעלות גרסאות ועיבודים שלה. תרגומו החדש של המשורר דורי מנור מביא את הגרסה המקורית המלאה של המחזה העל–זמני, בעברית עשירה, עכשווית ומלאת פיוט.
לה פלש (לעצמו): הלוואי שהשד ייקח את הקמצנים ואת הקמצנות הארורה שלהם!
הרפגון: מה? מה אמרת?
לה פלש: מה אמרתי?
הרפגון: כן. מה אמרת על הקמצנים ועל הקמצנות שלהם?
לה פלש: אמרתי שהלוואי שהשד ייקח את הקמצנים ואת הקמצנות הארורה שלהם.
הרפגון: ולמי בדיוק אתה מתכוון?
לה פלש: לקמצנים. הרפגון: ומי הם בדיוק, הקמצנים? לה פלש: מנוּולים וחסכנים חולניים. [...]
הרפגון: אני דורש שתגיד לי על מי אתה דיברת [..]
לה פלש: דיברתי... דיברתי על הכובע שלי.
הרפגון: תכף אני אַראה לך על הראש של מי בוער הכובע! [...]
לה פלש: לא אמרתי שמות.
הרפגון: עוד מילה ואני מרביץ לך.
לה פלש: כשלמישהו יש נזלת, כדאי שהוא יקנח את האף.