אֵלֶּה בְּהֶחְלֵט לֹא הָיוּ חַיִּים לְדֻגְמָה,
יוֹתֵר תַּחְבֹּשֶׁת עַל פֶּצַע.
כְּכָל שֶׁאַתָּה חוֹבֵשׁ
יוֹתֵר אַתָּה פָּצוּעַ.
הַחֵלֶק הָאֶחָד אוֹרֵב לָאַחֵר.
כְּכָל שֶׁאַתָּה נוֹלָד, יוֹתֵר
אַתָּה בּוֹלֵעַ אֶת זֶרַע הַמָּוֶת,
דַּרְכּוֹ אַתָּה מְדַבֵּר עִם הַקָּצֶה.
אֲבָל הַוֶּרֶד מִתְקוֹמֵם בְּפָנָס אָדֹם,
גַּם הַשָּׁמַיִם מַבְהִירִים מַהוּ תָּכֹל,
מַצִּיעִים תֹּאַם מֻחְלָט בֵּין נְסִיגָה לְנִצָּחוֹן.
שְׁנֵיהֶם נִשְׁטָפִים בַּמִּקְלַחַת הַקָּרָה שֶׁל הַזְּמַן,
שָׁם תִּמְצָא אוֹתִי, לְבוּשָׁה בְּךָ
כְּמוֹ אֶשְׁכּוֹל בְּאַדֶּרֶת הַגֶּפֶן.
בקובץ הזה רוחש צער ללא תחתית, ואנחנו העדים. לְמול הנוף המקומי, מראות העולם ותחלואיו, לנוכח זיכרון החול שהיה פעם מולדת, יושבת משוררת ומזהירה את החיים, שנדמה שאינם מבינים מהי מידת הדַּי. זרחי מציעה שירה נוכחת, מתעכבת על חיפוש הפשר, שואלת שאלות על אודות הכרה עצמית, בבואת השפה, המצאתה של המציאות, ההצצה אל המעבר ומה שנגלה שם. שישה עשורים כותבת זרחי שירה מלאה על אודות חוסר, שירה שמחליפה ערפל בערפל.