עֵץ שֶׁשֵּׂיבָתוֹ טוֹבָה עָלָיו.
זֶה הַכֹּל.
רָאִיתִי. רָשַׁמְתִּי.
עוֹד יוֹם חָלַף.
צלילים ורחשים ולחישות ורמשׂים; וקולות העולים מחדריו של בית יָשֵׁן ומשדות תעופה צוננים; ניחוח פרדסים וריחם של ספרים ישנים; הכפר של ס. יזהר והגיהינום האורבני של צ'רלס בוקובסקי; קרירותו של כרם וחום המדבר; פליאתו של ילד קטן ותובנות של אדם בוגר המתבונן לאחור על חייו. ספרו של המשורר דרור מזרחי מחזיק את כל אלה, ועוד, מתוך עמדה כפולה, לא שכיחה: הוא חקלאי במקצועו, איש אדמה, הכותב דווקא מתוך הספרות ועליה, מונע על ידי אהבה לעברית הכתובה ואמונה בכוחה לשמש כתמוכות לחייו.
עולמו הפואטי של מזרחי עדין, רווי הומור, תבונה ותקווה. חיי הכפר ניכרים בשיריו, ברומנטיקה הלא־נאיבית שבהם, בחושניות הממלאת אותם, אבל גם בחידלון, באובדן ובהתחדשות שמניעים אותם כל העת. משחקי הצורה של מזרחי, ההרמזים הספרותיים, אינם רק סימן לגמישות לשונית ולהשכלה רחבה, אלא גם ליכולת משחק, למין שובבות בוגרת, מפוכחת, אנושית, העושה את צלילים ורחשים ולחישות ורמשׂים לספר ביכורים שכולו הפתעה.