עבור את הלילה בלוע האש

שיריו של משה אוחיון הם קול חם, קשוב, רגיש, שבא מהנגב. הוא כותב בעברית עשירה, בהירה, חגיגית ומוזיקלית ושירתו צומחת מן היום־יומי. באחד ממרכזי שירתו עומדת דמותו של המשורר־המורה, המלמד תלמידי בית ספר לכתוב ולקרוא, פורט על גיטרה בשיעורים, רוקם את עבודת השירה במקום שהיא הכי נחוצה.

אלו שירים שבמרכז רבים מהם הזולת: התלמידים וכתיבתם. כמה יוצא דופן הוא משורר שמתעניין במשוררים ובשירים של זולתו לא פחות משהוא מתעניין בכתיבתו שלו ובמצבו שלו. אוחיון לא רק כותב על שירי תלמידיו אלא ערך עשרות פרסומי שירה של תלמידים אלה. כתיבתם מזינה את כתיבתו, נהיית הנושא של שירתו, מעוררת בו השראה.

לצד שירי בית הספר, השירים מציירים נופי מדבר, מדימונה לאגם ירוחם. המשורר־המורה נהיה מולם תלמיד של הנגב, קשוב למרחב ולאור.

בספר שיריו השני אנחנו המאושרים חוקר עמרי זיידנברג באומץ ובכישרון את התבוסה — תבוסת הגוף בתוך הזמן, תבוסת הנפש בתוך הבל העולם. החל בתבוסת הילדות, שבאדמתה הטרייה טמון גלעין שקרי, הבטחה ירוקה, דרך תבוסת ההתבגרות וההתפכחות בארץ ספוגת היסטוריה ומלחמות, וכלה בתבוסת האהבה הזוגית, שהיא אי של אַיִן — "עלבון של מיטות נפרדות", כעסים ופרידות.

בקול פואטי ייחודי, בשפה טבעית, במטפוריקה רעננה ובאירוניה דקה, בתבונה של אדם שנע חיים שלמים "בין הרחוב לבניין", משרטט עבורנו זיידנברג מפה של מפלה. זוהי קריסה של גוף ושל לב, של תא משפחתי, של חברה. "כל המילים חולות", הוא כותב אבל השפה היא חֲֲבֵרָה המאפשרת לו לשרטט תמונות צלולות ומדוייקות, עתירות יופי, של ילדות, נערות ובגרות בצל אותה תבוסה. כוחה של המילה מאפשר לו למגר את העזובה, לסרב למלחמה, להביס את השגרה.