בתור הזהב של הסוציאל–דמוקרטיה, הקשר הגורדי בין אדריכלות מודרנית ומבני ציבור התבסס על התשתית הכלכלית והחברתית של מדינת הרווחה. ברגע שתהליכי ההפרטה החלו לסדוק את התשתית הזאת — גם האדריכלות, שעמלה על מתן צורה לספֵירה הציבורית, נקלעה לעמדה בעייתית. בישראל של היום, בתקופה של אי–הסכמה בסיסית לגבי משמעותה של המדינה בחיי האזרחים, המרחב הציבורי האחיד של מדינת הרווחה נדמה כשריד מאובן של עולם שהיה ואיננו עוד. על רקע זה, הפרויקט האדריכלי הרוויזיוניסטי של אסף לרמן אינו ציטוט, ואף לא מחווה במובנה הרגיל, כיוון שהמקור אינו בניין קיים זה או אחר אלא מכלול של ערכים מבניים וחברתיים. לרמן מציע לשאוב מן הרגעים המכוננים של האדריכלות הישראלית ולהנחית גרסה מעודכנת של הישן בלב המאפליה של החדש.
אסף לרמן הוא אדריכל יליד תל אביב, בוגר בית הספר לאדריכלות AA בלונדון. גוף העבודה של אסף ממוקד במרחב הציבורי ובנסיון להטעין את המרחב ברלוונטיות חדשה אל נוכח מגמת ההפרטה אשר מאיימת על עצם קיומו. במסגרת זו לרמן חתום על התערבות ועידכון של מספר מהפרויקטים האיקוניים ביותר בישראל, ועל כך הוא זכה בהכרה רבה בארץ ובעולם. בין עבודותיו נמנים חידוש היכל הספורט ביד אליהו, ת"א, חידוש בנין העיריה בת"א, חידוש הספרייה באוניברסיטת חיפה, ומרכז תאו בהרצליה.