על כנפי השכינה ושאר ציפורים דליה כהן קנוהל

מעטים הם המשוררים המתורגמים שנתן זך גם ייחד לשירתם מאמר, שבו שיתף את הקוראים בתהליך של תרגום מילים וביטויים שאינם ניתנים להעתקה פשוטה מלשון אחת לאחרת. אחד מהם היה המשורר וואלס סטיבנס, שטבע את הצירוף ״hollow-bright״ בפואמה ״תיאור בלא מקום״, ועליו הרחיב זך: ״מילולית הוראתו כמובן ׳מה שהוא גם חלול וגם זוהר׳, בבחינת חומר מטאפיזי שאינו קיים במציאות, אלא שלא נמצא לי ציור מתאים, וגם נזהרתי שלא לקפח את החרוז הלא-צפוי״. לבסוף, בווירטואוזיות, תִרגם ״קָרוּץ מֵרִיק״ (עמ' 41).

זך אהב לתרגם והִרבה לתרגם – שירה ומחזות (בהם ׳מעגל הגיר הקווקזי׳, ׳האב׳, ׳רוֹמוּלוּס הגדול׳, ׳האחים קָרָמָזוב׳, ו׳הנסיכה והרועה׳) – מהשפות אנגלית, גרמנית, צרפתית, איטלקית, ספרדית ויידיש, שידע על בוריָן.

ספר זה מכיל מבחר מתרגומי שירתם לעברית של 43 משוררים, ובהם פאול צלאן, אלזֶה לַסקר-שילר, ו״ה אודְן, אלן גינזברג, סטיבנס, אדוארדו סאנגווינֶטי, ריינה מריה רילקֶה ואדוניס. חלק מהתרגומים קובצו בספרים שיוחדו לאותם כותבים, ואחרים לוקטו מכתבי-עת שהופיעו בעשרות שנות יצירתו הענפה של זך, מחוֹברות ׳הִנה׳ שערך בשנים 1998-1995, ומכתבי-יד שנמצאו בעזבונו הספרותי וזה להם פרסום ראשון.

שיריו של משה אוחיון הם קול חם, קשוב, רגיש, שבא מהנגב. הוא כותב בעברית עשירה, בהירה, חגיגית ומוזיקלית ושירתו צומחת מן היום־יומי. באחד ממרכזי שירתו עומדת דמותו של המשורר־המורה, המלמד תלמידי בית ספר לכתוב ולקרוא, פורט על גיטרה בשיעורים, רוקם את עבודת השירה במקום שהיא הכי נחוצה.

אלו שירים שבמרכז רבים מהם הזולת: התלמידים וכתיבתם. כמה יוצא דופן הוא משורר שמתעניין במשוררים ובשירים של זולתו לא פחות משהוא מתעניין בכתיבתו שלו ובמצבו שלו. אוחיון לא רק כותב על שירי תלמידיו אלא ערך עשרות פרסומי שירה של תלמידים אלה. כתיבתם מזינה את כתיבתו, נהיית הנושא של שירתו, מעוררת בו השראה.

לצד שירי בית הספר, השירים מציירים נופי מדבר, מדימונה לאגם ירוחם. המשורר־המורה נהיה מולם תלמיד של הנגב, קשוב למרחב ולאור.