בביוגרפיה זו של אונורה דה בלזאק – שהיא למעשה גם אוטוביוגרפיה סמוּיה של מחברהּ, שטפן צווייג – משתקף הפרופיל הקיומי של צווייג כיהודי־שוליים אוסטרי דגול; על כך עומד פרופ' יעקב גולומב במסת ההקדמה לספר.
צווייג העריץ ללא סייג את בלזאק, "בונה העולמות" ואחד מגדולי מעצביה של התרבות האירופית בדורו, שעשה לילות כימים בכתיבת הקומדיה האנושית – שבהיקפה המאסיבי, בתנופת רעיונותיה ואלפי דמויותיה לא היה לה אח ורע בקרב סופרי אירופה. עמוד אחר עמוד בביוגרפיה זו מתגלה גדולתו של האיש הקולוסאלי בלזאק כהיסטוריון של תקופתו, כפסיכולוג ופיסיולוג, כצייר ומשורר, כמעט כאֵל הבורא עולם ומלואו בכוחו הדֶמי־יוּרגי ובלהט רוחו שלא תדע מנוח. ועם זאת הבחין צווייג חד־המבט בפרדוקס שבבסיס גאונותו: מצד אחד אמן דגול הנאמן לעצמו וליצירתו, ומצד שני מי שמאבד תדיר את האותנטיות האישית שלו, בהיכנעו לפיתוייו של פרסום מהיר אך ריק־מתוכן.
בלזאק רדף כל ימיו אחר אשליית דמותה של האשה ובת־הזוג האידאלית. הוא כילָה את חייו בעבודה ללא לאות ונפטר בלא עת – אך אין ספק שאילו האריך ימים היה משלים את מכלול יצירתו, אחת מקתדרלות הרוח המרשימות ביותר שנבנו באירופה. ולא הוא הדין בשטפן צווייג, שכאשר סיים את בלזאק, הביוגרפיה האחרונה שחיבר, היה כבר עייף ומאוכזב מן "העולם של אתמול" מכפי שיוכל לשקם את חייו, ואיבד את עצמו לדעת.
בסופו של דבר כבש בלזאק לא רק את פריס אלא את העולם כולו – שהרי החיים קצרים הם, אך הספרות ארוכה היא ונצחית – וגם צווייג זוכה אצלנו לעדנה מחודשת. ביוגרפיה זו היא תזכורת נוספת ומרשימה לכך.
"בלזאק, יצירתו האחרונה של שטפן צווייג, שנעשתה לביוגרפיה המרכזית שלו, היא קידה עמוקה בפני בלזאק. הוא ביקש לצייר בה 'שעה מופזת של האנושות' ובתוכה פיסה של הוויה אנושית. ואמנם נוצרה כאן קומדיה אנושית ארוגה מחוויות, מזיכרונות ומקטעי פרוזה – והקריאה בה מעוררת בקוראים רצון לשוב אל יצירותיו של בלזאק".